פתאום הבנתי את המעמד | שירה דרייפוס

אָנָּה השם כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ. אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוסֵרָי:

הגברים שרו בקול גדול את ההלל, נשמעו לרגע כמו קול אחד מזוכך, הגיטרות ניגנו, הדגלים נופפו, הנשים עצמו עיניהן.

לא! אני לא נשארת מאחורי המחיצה! אין מצב. אני עולה עכשיו על כיסא ומצלמת הכל. לא אכפת לי.

עצמתי עיניים לשבריר שניה. מה אני מרגישה? תחושת הודיה עמוקה ופליאה עצומה. נעמדתי על כיסא צמוד למחיצה, כמעט משותקת, צילמתי הכל.

גברים עטופים בטליתות ומעוטרים בתפילין של ראש ויד עמדו שם עם הסידורים והתנועעו לפנים ולאחור, ילדה קטנה עם כתר ועליו מודבק מגן דוד בכחול לבן, על כתפי אביה חובקת את צווארו, מנופפת בדגל קטן, נערים בסמוך מחויכים, נרגשים. מבוגרים נשענים על מקל או אוחזים בידם בקרוב משפחה.

לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּודָה. וּבְשֵׁם השם אֶקְרָא:

השם תודה. השם תודה. אמרתי שוב ללא קול. פתאום הבנתי את המעמד. חשבתי על כל היהודים שחזרו לארץ, החיו את השפה, הקימו מדינה, עם הישגים לצד קשיים שלא היו כמוהם בתולדות ההיסטוריה, ייסדו צבא, הפריחו את השממה.

נְדָרַי להשם אֲשַׁלֵּם. נֶגְּדָּה נָּא לְכָל עַמּו:

השם ...השם...איזו זכות. אין עליך באמת. נעתקה לי הנשימה.

הם שרו בקול גדול. ואני בכיתי בשקט. נזכרת בכל ימי העצמאות שהתהלכתי במדרחוב ברמת השרון מסתכלת סביב, נהנית מהמוסיקה, מתבדחת עם החברות, מתרוצצת בין הדוכנים, מהופנטת מהזיקוקים, ובתוכי, לא חושבת על הזכות העצומה, על המתנה הגדולה לצד האחריות הכבדה, שלי, של העם היהודי.

בְּחַצְרות בֵּית השם. בְּתוכֵכִי יְרוּשָׁלָיִם.

ההתרגשות גאתה. ירושלים שחלמנו עליה כל כך הרבה שנים והתפללנו שהנבואה תתגשם ונשוב אליה במהרה. לפתע חשתי געגוע למשהו מעורפל, תחושת שייכות בלתי מוסברת לעם עתיק, למנהגים קדומים. ההתרגשות נוכח מילים שלכאורה מעולם לא שמעתי. הלחישות באוזניי שאני יהודיה, לחישות הנשמה שגיליתי שיש בי.

אם היו אומרים לסבתא רבתא שלי בבגדד ששני דורות אחרי, הנינה שלה תזכה לחיות בעיר הקדושה הזו, תיסע בדרכיה, תנשום את אויר גבעותיה, תהלך בשביליה, בשוק, בטיילות ותיגע באבנים האלה הקדושות, תטעם את טעמיה, ותישא תפילה ממש שם, היא הייתה מתעלפת.

מתעלפת במקום.