להסיט את הוילון | נגה חזן




יש בתוכנו נקודה מזערית קטנטנה ,

בגודל כמעט של חוד של עפרון הכי מחודד

שכמעט ולא רואים אותה מרוב שהיא קטנה

שכמעט ולא מרגישים אותה מרוב שאין בה תנועה

שכמעט ולא יודעים עליה מרוב שהיא מוסתרת.


אין לה כמעט קול

היא בחושך,

הקול שלה עדין וחלש ולא נשמע בתוך הרעש מסביב

והמנגינה שלה לא מוכרת .


הנקודה המזערית הזו היא הנשמה שלנו.


הנשמה שלנו טהורה ואי אפשר ללכלך אותה.

בתוכה חבויים כל הדברים הטובים שהיינו רוצים בחיים.


שמחה , אושר, אהבה, נתינה, כבוד, סבלנות רכות, שלווה, בטחון, קבלה, פירגון, עדינות, שקט,


הנשמה צריכה מזון כדי להתחזק. כדי להופיע.

כדי להתחיל לנוע, להשמיע את קולה .


אבל אנחנו , בלי לדעת,עושים ההפך.

אנחנו מרעיבים אותה כל יום.

הנשמה שלנו סובלת מתת תזונה.


אנחנו מניחים לה מאחורי וילון כהה

ומונעים ממנה את אור השמש .


אבל השמש זורחת כל יום מחדש!

השמש מאירה והנשמה שלנו בחושך.


אפשר להסיט טיפה את הוילון

רק טיפה, כדי שקרן שמש תתחיל להאיר שם.


זה הכל.


15 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול