צעד ועוד צעד והרגליים רעדו | שירה דרייפוס

עודכן: 1 בדצמ׳ 2020



הגיעה העת. המעמד שהכול ציפו לו. הכומר פתח את דלתות הכנסייה הכבדות ויצא אל עבר הזוג המחויך, וכעת הבחין באורחים שעמדו בתור ארוך להיכנס. צעד ועוד צעד והרגליים רעדו.


***

ברגליים רועדות הוא צעד בינות עצי התִרזה העבותים וחשב שהעצים הללו כבר חוו הכל. זוגות אוהבים חסו בצילם, אחרים רשפו אש זה בזה, בריתות נכרתו, רוחות סוערות התחלפו לסירוגין בלהקות ציפורים נודדות, מאבקי זכויות ומשטרים קמו ונפלו.


בקצה שביל האבנים המשולבות הוא הבחין בצריח שהזדקר לצד מגדלי הפעמונים התמירים. אותה גותיות חדה השאירה בו חותם. הוא מכיר את הקתדרלה והגנים הסובבים אותה כמו את כף ידו, ובדמיונו ראה שוב את ציורי הקירות הפנימיים והדמויות המפוסלות במעטפת החיצונית, שמאז ומעולם דמו לו כשדים. והצלוב שמציץ מעל דלתות העץ הרחבות, וכל פינה בתוך כתלי הקתדרלה, ואת הכומר ההוא שערך עבורו את טקס הקונפירמציה בבגרותו. והנה גם עתה הבחין בו, מציץ מן החלון, זקוף, בהיר עיניים, וצווארונו הלבן נמתח כמעט עד אל הגומה השקועה שבסנטר.


בכניסה הסתודדו האורחים וביניהם הצליח ממקומו לזהות את השכן הערירי שבגינתו גידל משך שנים עדר חתולים, משמאלו, הדודה בשמלה הפרחונית, ובסמוך אליה, ההורים המאושרים וחברי הילדות, בעל המכולת השכונתית והמחנכת מבית הספר התיכון, שמתגוררת במעלה הרחוב שגדל בו.

והנה שמלה לבנה ולצדה החתן, חברו הטוב שהכיר בכיתה א' בבית הספר השכונתי. יחד צעדו כל בוקר וחצו את הכביש ליד המתנדבת הזקנה, יחד שיחקו כדורגל בחצר, גלשו במזחלות במורדות הגבעה המושלגת וטיילו עם תנועת הנוער ביער הסבוך המקיף את העיר. יחד החליקו על הקרח, הצמיחו פלומה עדינה על פניהם, ויחד יצאו למסיבה ההיא שממנה לא שב החבר השלישי.


ועכשיו החבר מתחתן, ושלושה ימים היה לצדו במתחם ההארחה כיאה למסורת. שלושה ימים של קוקטיילים, שירה וריקודים, שלושה ימים שבהם גנב רגעי תפילה, קידש וסעד ביחידות בחדרו הקטן והתענג על החלות, יין הקידוש ומטעמי השבת שתחב לתיק עור שחור עם הפלטה, שעמדה כעת נבוכה ומנותקת על השולחן שבחדרו. היום, משנגמרו המטעמים, פתח קופסאות שימורים.


וכעת הגיעה העת. המעמד שהכול ציפו לו. הכומר פתח את דלתות הכנסייה הכבדות ויצא אל עבר הזוג המחויך, וכעת הבחין באורחים שעמדו בתור ארוך להיכנס. צעד ועוד צעד והרגליים רעדו. צלבי הקתדרלה בלטו כעת יותר וחלונות הויטראז' נצצו באור צבעוני. לצד בתי הכנסת שהוא מכיר, לפתע נראתה לו מגוחכת המיסטיות שריחפה מעל קשתות המבנה הענקי.


יד חיוורת השתחלה אל תוך המכנס המחויט ואחזה בחוטי הציצית, והיד השנייה ליטפה את הקסקט הלבן שעטף את ראשו, מסתיר את הכיפה ומגן מפני הרוח. בינות העצים הם לא יוכלו לראותו. פעמוני הכנסייה החלו לרעום ורעד קל שלח אותו לאחור, הוא נשען על גזע תִרזה רחב ונשם נשימה עמוקה, מיחושי בטן החלו מרחפים בבטנו. זר הרגיש בגינות ילדותו, זר התהלך בינות לעצים, זרים הקולות שנשמעו סביבו בשפת אימו, זרים הפעמונים שהעירו אותו מדי בוקר בבית הוריו. זרה העבודה הזאת וזר לו ביתה.


הוא הסתובב לאחור וכששב אל חדרו, נעץ מפתח במנעול וסובב בכבדות. הוא יאמר שכאבה לו הבטן, שהוא חש איום ונורא. דקות חלפו ודמו לזמן רב יותר, התזמורת ודאי מנגנת והזוג הצעיר תכף יישבע אמונים. והנה נקישות עדינות בדלת ומהעבר השני קולו של חבר ילדות: "אתה בא? זה מתחיל. איפה אתה?", הוא חשש מכך והכאב לפת בבטנו ככל שהנקישות גברו. הוא הביט אל עבר התפילין שהיו מונחות על השידה ובהה בסידור התפילה שלצידן. שוב נקישה חזקה. הוא סב אל חדר האמבט ומעבר לדלת הסגורה השיב לחברו: "אני לא יכול! הבטן. אולי משהו שאכלתי. זה נורא, אני לא מסוגל לצאת. אני מצטער". הוא פרם את עניבתו, והנעליים השחורות, המבריקות, טופפו קלות על אריחי השיש.


החבר הלך, ותחושת הקבס מילאה את ליבו, חלחלה בעורקיו, זרמה אל דפנות הוושט ושרפה לו בלשון.

כששב ויצא, רחשו עצי התִרזה, אולי לחשה לו דרכם רוחם של יהודים אחרים שחיו שם מאות שנים. הוא נגע בכיפה הלבנה שלראשו ותחושת חמימות הציפה את ליבו משהבין שהפעם נותר הקסקט בחדרו.


*הסיפור פורסם לראשונה בגיליון 775 של עולם קטן, י"א בכסלו תשפ"א, 27.11 תחת הכותרת "ואת עשו".

54 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול