נסים והתבלינים | שירה דרייפוס

עודכן: 9 בספט׳ 2021



״עזורה אחח גם אותה סגרו״ נסים רוטן מאחורי דוכן התבלינים, מותח את החולצה מעל הכרס. איך אפשר בלי הקובה פטטה של שושנה.

״ואת הדוכן של שמעון עם הדגים הכי טריים! ברבוניות כאלה לא טעמתי בשום מקום, בחיי״ נאנח אלברט, השכן מהחלווה, ומדליק סיגריה.

״מה אתה מסתכל נסים? משעמם בקורונה? לא באים קליינטים??״ קוראת אליו הקבצנית, גוררת תיק על גלגלים עם שמיכה מעופשת ומלטפת חתול שמחטט באשפה.״ברוך השם, לא מתלוננים״.


אחרי שלוש שעות שלא מגיעים אנשים, נסים מתחיל לקשור את השקים ולאטום את הקופסאות. את הפפריקה המרוקאית ראשונה, שלא תתייבש, את הבהרט ששושנה תמיד משבחת - שני, ממשיך לחוויאג׳, שואף בהנאה את זרעי הכוסברה והכמון, מתפנה לכורכום ולבסוף אחרי הכול, מסיים לארוז גם את המג׳דרה שאשתו, מרגלית, מכינה בעצמה, באדיקות כבר חמש עשרה שנים.


כבר כמה שנים שנסים ומרגלית חיים בצנעה. זה לא שהיו להם חיים מאוד נוחים קודם, מדי פעם היה לוקח אותה לאכול את המרק אצל ציונה, חתיכות בשר בנוזל צהבהב מבעבע עם סלרי קצוץ. לפעמים היו הולכים לשחק שש בש, ומדי פעם גם היה מרוויח בקלפים, שהיה משחק בסמטה, מאחורי דוכן הפלאפל. למרגלית אבל, לא סיפר על הקלפים, הוא חשש שתגיד שזה בגללו, שדויד שלהם, נסע ללאס וגאס עם ההיא. הוא רק המשיך לקנות לה, כמנהגו בכל ראש חודש, מתנה קטנה, שקית חרוזים, שתשחיל בעצמה, זה הרי התחביב שלה שנים, לשזור מחרוזות.


כשהיזם ההוא שידל אותו ל"עסקת חייו", כפי שהבטיח, נסים אמר ״זכינו בפייס, תאמיני לי חייתי", כך היה קורא לה, "חיים שלי", כשהיה רוצה להתחנף. הוא לא צפה את הנפילה ושקע מעט בדכדוך, גם מרגלית, מחרוזות כבר לא שזרה, וגם על המרקים בחוץ ויתרה. ועכשיו התבלינים, חושב נסים, גם עליהם כבר אי אפשר לסמוך. ובשביל מי אשתו תכין את הסמבוסק בקופסאות שכולם טעמו, ומיד ביקשו לקנות?


הוא חוזר הביתה ומרגלית פתאום משתעלת, נסים נדרך. תמיד היה מעט חרד לבריאותה, ועכשיו עם הקורונה, זה נשמע מחשיד. היא מרגיעה אותו שהקציצות ערוק יצאו חריפות הפעם. אלא שהשיעול רק מתגבר. מצד שני, מה יש לו לדאוג לנסים? היא כמעט לא יוצאת מהבית. השעמום כנראה מעביר אותו על דעתו, הוא חושב. אבל אחרי כמה ימים של שיעול, הם נוסעים למיון.


בדרך, הוא מציץ לכוון השוק, רק הקבצנית שם, יושבת על ספסל ובולעת פלחי תפוז, הוא לא חשב אף פעם שהיא באמת חסרת בית. אבל היא שם גם עכשיו, כשאף אחד לא זורק לה מטבעות. מעניין איך קוראים לה בכלל, לקבצנית. השיעול לצידו גובר.


בבית החולים מטפלים היטב במרגלית. ובזמן הזה, גם הוא נאלץ להתבודד. מדי פעם, כשהוא רוצה להריח ניחוח של שפיות, הוא תוחב את אפו לציפורן או לשמבלילה שהיה הכוכב של הדוכן, ולוגם תה עם נענע.

בין לבין הוא חושב, על הבן שלא ניסה מספיק לקרב אליו מהמרחק, ועל מרגלית, שחוץ מחרוזים ומרקים, לא ממש פינק בשנים האחרונות, וגם על הנפילה עם הגנב ההוא, שהייתה נראית לו סוף העולם, אבל אם משהו יקרה למרגלית, גם ככה אין עולם.


הוא יוצא בבדיקת הקורונה שלילי, ולפני שמרגלית חוזרת הביתה, שלא כמנהגו, עומל בשבילה במטבח.

והינה, תכף פותחים את השוק, אבל כשאלברט מתקשר מוקדם בבוקר ואומר "איפה אתה? שמעון קיבל ברבוניות אלף אלף״, נסים משיב שהוא פותח רק מחר. הוא מנתק, מסתכל על מרגלית ואומר לה, "תגידי חייתי, הערב לא ראש חודש? אולי תרצי במקום חרוזים משהו אחר הפעם?"

34 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול