לא צריכה כבר קורס להנחיית קבוצות כדי להגשים את עצמי.
כבר לא מסתכלת בפה נוזל ריר על הדירות עם הפרקט המבריק ברמת אביב.
עיניי כבר לא יוצאות מחוריהן כשאני נכנסת לבית פרטי עם שלושה מפלסים וגינה.
איך זה יכול להיות?
איך זה יכול להיות שהלב הקטן שלי, שרגיל היה להתכווץ,
מתרחב לו עכשיו ברכות. מוצא מענה, מזור, לקולות שבתוכי.
איך זה יכול להיות?
איך זה יכול להיות שמשהו כל כך פרטי ואינטימי קיבל מענה,
תשובה מדוייקת, כאילו הכיר אותי מתמיד...
איך זה יכול להיות?
לא גיליתי שעברתי איזו טראומה
לא התמכרתי לסמים
לא התדרדרתי לרחובות
לא איבדתי חס וחלילה הורים
או נאנסתי
גם לא עברתי תאונה, או מחלה חס ושלום
פשוט,
חייתי רגיל. טבעי. נורמלי. כמו כולם. זרמתי עם החיים.
עשיתי מה שצריך. אפילו יותר ממה שצריך, ממה שמקובל,
מה שהכי נחשב אולי,
ובכל זאת,
אי אפשר היה להמשיך ככה עוד יום אחד נוסף.
והיה לי הכל.
בעל מפרנס, ילדים, בית, עבודה, הורים, אחים, בגדים, צעצועים לילדים, הכל לפי הספר.
אז פשוט ממשיכים בכוח האנרציה?
שורדים את החיים?
ממילא אני נושמת, אז פשוט להמשיך?
הרי זה לא מאמץ לנשום.
ומה עם הלב? מה איתו? הוא חי?
אז למה אני לא מרגישה חיה?
צריך להיות לי טוב כי לאחרים טוב?
או שרק נראה שלהם טוב? כמו שלי נראה שטוב?
ומה זה טוב?
חיי לא השתנו.
התפאורה של חיי נשארה בדיוק אותה תפאורה.
יש לי את אותו בעל, אותם ילדים, אותו בית, אותה עבודה, אותה משכורת.
גם לא השתדרגתי בכלום.
לא קיבלתי ירושה
לא זכיתי בפייס
לא שיפצתי
לא רכשתי חתיכת אדמה ובניתי
לא הבאתי ילד אחרי גיל 40
לא חייתי תקופה בחו"ל
לא הגדלתי חזה
לא מתחתי פנים
לא רזיתי 20 קילו
לא בגדתי
לא התגרשתי
לא נרשמתי לקורס להיות קאוצ'רית
לא נסעתי להודו
לא נהייתי טבעונית
וגם לא אנטרופוסופית
לא הייתי בטיפול פסיכולוגי
ולא סיימתי לקרוא את הספר: "לאהוב את מה שיש"
כל כך הרבה "לא" בחיי.
אז איך התייקרו לי החיים?
איך הרגע התייקר?
קיבל משמעות.
וכלום...כלום לא השתנה?
Comments