"אז מה היה לנו כאן?" שאל כשסגרה את המחזור והתחילה לדלות פיסות לחם מן השקית כדי להשליך. רק הפה שלו בצבץ מחוץ למים. גופו המוזהב טובל בבריכת החטאים.
"מה היה לנו כאן?" חזרה על שאלתו למשוך קצת זמן, ונאנחה: "מה לא היה לנו כאן? שנה לא פשוטה".
תנועה תזזיתית בזנבו העידה שאין לו פנאי להבין ללבה. יום עמוס היום. המון צובא על גדות הבריכה וצריך להספיק.
"שנתחיל?" שאל.
"בין אדם למקום", אמרה, תלשה מן הכיכר את החלק הרך, וזרקה.
"כללי מדי" אמר לה, "תהיי יותר ספציפית". אף שלא התאפק עד שתפרוט את מעשיה, ובשאיבת שפתיים מהירה כילה את הרך של הלחם לפני שיתפזר בבריכה. על פניו התפשט מבט של ילד שזכה בגביע גלידה בהפתעה. "את יודעת, אצלנו במרוקו, היו קוראים לרך של הלחם פטטה, אין כמו פטטה".
"מה, אתה ממרוקו?" התפלאה, "לא הייתי מנחשת".
"למה, איך אמור להיראות דג ממרוקו? עם פלפל חריף על הראש?"
"לא, לא, חשבתי... עזוב, לא משנה..." עוד זה חסר לה עכשיו, שבאמצע תשליך תעליב אותו. "אחטא ואשליך" לא יתקבל כאן בברכה.
אבל הוא הניח לעלבון ואמר לה: "פטטה משובחת. חייב את המתכון".
"אמרו שאסור לפרוט חטאים היום, לא?" שאלה.
אבל הוא התעקש: "זה נשאר בינינו. מילה לא יוצאת. דג!"
"אתה יודע – תפילות לא תפילות. זמנים לא זמנים. ארוחת שבת - מה אני אגיד לך, זה לא קל בתור רווקה, שלא לדבר על החגים, אז זה לא היה זה השנה. מודה".
"זה הרגיל", התאכזב, "כולם קצת ככה. אבל הפטטה שלך... יש שם איזה תבלין סודי, נו. אל תראי אותי ככה, נראה צעיר," השתבח בעצמו תוך שהוא מחליק זימים על קשקשיו, "אבל אני כבר ותיק כאן וזה ממש לא תשליך ראשון שלי. בואי, תקלי על שנינו ותגלי".
"שום תבלין סודי אמרה. באמת".
"נשבעת?"
"נשב..."
"לא! תעצרי תעצרי. מצאת לך יום להישבע. עזבי, אל תגלי. אני אנחש לבד: חילול שבת?"
"ממש לא".
"אפילו לא בסתר? מנורה קטנה?"
"מה פתאום?" נעלבה.
"חילול השם?"
"מקווה שלא".
"בשר בחלב?"
"אתה לא בכיוון, אני צמחונית".
"ודגים?" בדק אותה.
"לא נוגעת".
"יפה" אמר, "אני מעריך את זה. באמת", ומשהו במרחב שביניהם קצת התפייס. כבר לא נטרף וטורפת, אפשר לדבר אחרת.
"עניינים שבינו לבינה?" שאל בלחישה.
"איפה, כבר שנה אין אפילו הצעות. תתפלל עלי? הילה בת נועה" ביקשה, "לא שאני תולה יותר מדי תקוות כי..."
"הופ הופ הופ. תעצרי. תעצרי", סימן לה בסנפיר מורם, "עליתי על התבלין: את מיואשת!"
לא ענתה לו, אבל המבט הסדוק שכבשה בשפת הבריכה אמר כבר הכול.
"בינגו!" הכריז. " זה הסיפור, אה? מיואשת. עם כזאת פטטה הייתי צריך לנחש מייד. בלי ייאוש לא היה כזה טעם. איך אומרים אצלנו בבריכה – חטא בלי ייאוש זה כמו דג בייבוש. טוב, אל תסתכלי עלי ככה, פתגמים זה לא הצד החזק שלנו, בדרך כלל אנחנו ממלאים פינו מים", הצחיק את עצמו.
היא דווקא לא צחקה. הוא יודע דבר או שניים עליה. היא קצת מיואשת לאחרונה ולא מניחה שום מקום למקום...
"מתחיל להיות מאוחר. אנחנו צריכים לעבור לחלק הקשה", האיץ בה.
היא חתכה את הקשה של הלחם לחתיכות קטנות וזרקה לבריכה.
"בין אדם לחברו", זיהה מיד, והיא כבר בקיאה בחוקים, פירטה בעצמה:
"לשון הרע", בצעה והשליכה. "שנאת חינם", השליכה חתיכה נוספת. "רכילות", זרקה. "זלזול הורים ומורים", חתיכה הגונה. "קנאה" - זו היתה החתיכה הכי גדולה ומרה, והוא התקשה לבלוע אותה. לבסוף אמרה "גזל שעות בעבודה" והשליכה רק כמה פירורים. בדרך כלל היא ממש מקפידה.
היא ניערה את שולי בגדיה וכבר הסבה לאחור, אבל הוא אמר לה, כמעט צעק: "לאן את הולכת? אמרנו משליכים הכול. הכול זה הכול".
"השלכתי הכול", התגוננה בידיים פשוטות לצדדים, "אין לי כלום", אפילו את בטנת כיסי החצאית שלפה החוצה – הכול נקי.
"זה לא הכול. אמרתי לך – לא שנה ראשונה שלי כאן. יש עוד".
"נשבעת לך – זרקתי הכול. הרך של הלחם נגמר".
"פטטה", תיקן אותה, "ואמרתי לך – לא נשבעים".
"כן, פטטה". הוא מתחיל להיות טרחן ואין לה כוח להתווכח אתו עכשיו. "וגם את הקשה השלכתי ותאמין לי שזה היה קשה. בין אדם למקום בין אדם לחברו. זהו. די".
"ומה עם הקשה-קשה?"
"מה זה הקשה-קשה?" איזה דג-תיקון סידרו לה ליום הדין.
"זה בכיסים הפנימיים. תוציאי. תוציאי".
"אין כלום".
"תוציאי!" ציווה עליה.
היא הכניסה יד לכיס הפנימי. ניכר היה שנתקלה במשהו. נאבקה להוציא. קשה קשה. מי יודע כמה כביסות כבר שרד.
"חזק!" עודד אותה, "אל תוותרי".
היא חפרה באצבעותיה בכיס הפנימי. ציפורן אחת כמעט נשברה לה במעמקי הכיס, אבל היא גרדה וגרדה, ובסוף חילצה משם גוש קשה של לחם עבש.
"מה זה?" שאלה אותו, "זה כבד נורא. מה אני עושה עם זה?"
"תשליכי!" הורה לה.
וכשהשליכה הכריז: "בין אדם לעצמו. זה הכי מסוכן. אל תסבירי כלום. רק תסלחי כבר לעצמך".
בקושי נשאה את הגוש אל המים ולהקת דגים עטה לחלוק בשלל.
"שנה טובה אמרה לו", קלילה כפי שמעולם לא היתה.
"שנה טובה", החזיר לה, "ותפרי ותרבי כדגים", הוסיף לה ברכה.
Commentaires