תשוקתי | ליאור אנגלמן

ספר התורה הראשון שלי היה קטן ולבוש בלבן חגיגי. רקדתי אתו על הכתפיים של אבא כשאימא חייכה

אלי מעזרת הנשים . חיבקתי אותו משל היה אהוב נפשי והנפתי אותו גבוה גבוה, הכי גבוה שידיי

הקצרות הצליחו להניף. הוא שלי, אבל הוא בטח גם קצת של השמים .

בין הקפה להקפה לא התאפקתי, פרשתי הצידה ועל אחד השולחנות השלתי את מעילו, פתחתי והבטתי

בכתב המיוחד. טורים טורים בכתב ציורי. לא הבנתי דבר וחצי דבר ממה שאמר לי הכתב, ספק אם

ידעתי אז לצרף אות לאות ולקרוא מילה, אבל כתב החידה שלא התיימרתי לפתור שבה את לבי. הייתי

עושה עצמי קורא, מילים שהמצאתי ומנגינה שבדיתי מלבי. החזרתי את המעיל וחזרתי לכתפיים של

אבא. עוד הקפה ועוד הקפה ועוד. לא רציתי שייגמרו ההקפות. אפילו שקית הממתקים שחילקו לי

והחזקתי ביד השנייה לא הייתה מתוקה יותר מספר התורה שאימץ אותי ככה אל לבו .

לא היה אכפת לי מה שרים. חד ש א ו ישן, קצבי או משמים, העיקר ששרים, העיקר שלא יישברו

המעגלים, שלא יפסיקו. שלא יגידו עד כאן הקפה שביעית, עוד לא חיבקתי מספיק .

ספר התורה של י היו ם, גדול ולבוש בלבן חגיגי, והוא לא רק שלי. אימא כבר לא מתבוננת בי מעזרת

הנשים. נשמתה כבר כרוכה בספר הזה , ולפעמים, ברגעי חסד , אני רואה על המעיל שלו את החיוך

שלה . רק לפעמים. אני קורא בספר וכבר יודע לצרף מילה למילה, אותיות לפסוקים , אפילו את המנגינה

אני מכיר, אבל כתב החידה עודנו כתב חידה. אני חושד בי שאני מבין עוד פחות מהילד ההוא, התמים.

אבא כבר לא יכול להרכיב אותי על הכתפיים, ועל רגליי העייפות נעשות לי ההקפות לפעמים קצת

ארוכות. וכבר מבחין בין מנגינה למנגינה, וכבר אכפת לי מה שרים, ונענה לאחת ומסרב לאחרת. וכבר

התחלפה לי שקית הממתקים בריח של חמין שעולה מן הקידוש. ויש לי דבר תורה נפלא לומר על

שמחה, מיד אחרי שייגמרו הריקודים, ושאלה אחת שורפת מבפנים :

איפה אתה, ילד ?

וכבר כמעט לקחו אותי רגליי החוצה מן המעגל, אבל ראיתי ילד על הכתפיים של אבא שלו, מחבק ספר

קטן מש לו כמו היה אהוב נפשו. וראיתי איך הוא מניף, הכי גבוה שידיו הקצרות הצליחו להניף. וראיתי

ביד אחת שלו שקית סוכריות, אבל השקית סגורה ולבו בספר.

וראיתי אותו. וראיתי אותי . ורגליי בשלהן, ספק רוקדות ספק נעות באי-נוחות מצד לצד

.

איפה אתה?

איפה אתה, ילד ?

ומישהו פרש מן ההקפה והניח בידיי את הספר עם המעיל הלבן. "לך אלי תשוקתי" היה רקום עליו

בדיוק בצבע העיניים שלה, והינה הינה החיוך שלה: הינה אתה, ילד.

חיבקתי אותו משל היה אהוב נפשי. וכבר לא היה אכפת לי מה שרים, וכבר רציתי שלא ייגמר לעולם,

והנפתי אותו גבוה גבוה, הכי גבוה שידיי הכבדות הצליחו להניף. הוא בטח של השמי ם, אבל גם קצת

שלי. הנפתי ושרתי וחיבקתי. אבא שוב לקח אותי על הכתפיים ואימא חייכה מעזרת הנשים . לבי נשא

את רגליי ואלמלא תקרת בית הכנסת כבר הייתי נוגע בשמים. לא היה אכפת לי מה שרים. חדש או

ישן, קצבי או משמים, העיקר ששרים, העיקר שלא יישברו המעגלים, שלא יפסיקו. מה אני שומע? "עד

כאן הקפה שביעית" ? עוד לא חיבקתי מספיק .