שתיקת השופר | מוריה הראל



הם קבעו להיפגש בסוף התפילה ליד הספסל שמחוץ לרחבת בית הכנסת. אמנם זה היה קרוב יותר לכביש, וגם המדרכה שם היתה דביקה מפירות הנוי של העצים, אבל ככה היא אהבה. להיות אקראית בעולם שלם שזז ולא בפאוזת החיים של סוף התפילה.

היא גם לא אהבה לפטפט אחרי התפילה. "אין לי בעיה לחכות לך, תדבר עם החבר'ה. בכיף'. והוא הקשיב לה באהבה וידע שהוא חייב גם לדאוג לעצמו והחליט שבאמת הפעם, ישאר לדבר אחרי התפילה. בטח בראש השנה עם כזה אורך של תפילה.

היא יצאה איתו לתפילה מוקדם. לא היה לה במי לטפל בבית, לא היו לה שקיות ממתקים וצעצועים לארגן כדי שיהיה לה שקט להתפלל. שקט יש לה כל הזמן. כמה הכינה את התלמידות שלה, בנות כיתה א השנה, ליום הזה. יום תרועה. "זה חשוב לתת לאימא להתפלל, אבל תדעו, שהשם מכל התפילות כולם, הכי מחכה לתפילה שלכן".


היא אהבה את הקונפליקט המובנה שביום הזה- להשמיע את קול השופר ולשמוע אותו בדממה. "איזה כיסא נתנו לך? מרדכי הגבאי אמר לי שהוא התלבט" הוא שאל אותה בעדינות. ככל שעברו השנים והילדים בוששו מלהגיע, הם שמרו להם על כמה דברים קטנים שיעזרו להם, קצת. כמו ללכת יחד לתפילה, כמו שרועי תמיד ישב בספסל שאור יכולה לראות אותו והוא אותה. כמו הטופי שהוא תמיד חוטף בשבילה, יחד עם כל הילדים כשזורקים על חתני בר מצווה. כמו שהם פחות באים להורים כשהאחיינים ממלאים את הבית והאחים מתלוננים על הילדים. אז הם נפקדים, שומרים קצת על עצמם. "הוא נתן לי כיסא רחוק, מקדימה. אמנם ליד חלון שזה יהיה לי טוב ביום כיפור, אבל רחוק ממך" היא שילבה איתו אצבע אחת. הם צעדו ברחוב שהחנויות סגורות בו והחוגגים עוד לא התעוררו מארוחות החג המשפחתיות של אמש.

"אז ניפגש פה", היא הצביעה על הספסל הישן ששכבות הצבע הלבן שהעירייה מספקת לא באמת מחדשים אותו. "ותישאר עם החבר'ה קצת, זה באמת לא אכפת לי. יש לנו הרבה לבד" היא חייכה חיוך חצי עקום. הם עמדו להיפרד, הוא לעזרת הגברים מהכניסה הראשית והיא לדלת הצדדית ולגרם המדרגות לעזרת הנשים. "טוב שהחליטו השנה שאין קידוש" הוא חייך חיוך רחב משלה. גם הוא התייסר מחסרונם אבל ימיו במעבדה הכימית עברו עליו בעניין ובחברת מבוגרים שהיו מדענים חנונים מנומסים. אבל היא, שבנות רכות סבבו אותה באהבה הדדית, חיה בפער גדול משלו. "העיקר, רוי, בשופר אל תתפלל עלינו, אל תחשוב כלום". הוא כבר הוציא את הטלית שלו "אני אשתדל אבל זה כמו לא לחשוב על פיל לבן". "טוב אין דבר כזה, אז למה לבזבז על זה מחשבה. לא אוהבת את החידה הזאת". "אני יודע, אני אשתדל, מבטיח. כתיבה וחתימה טובה אור שלי". היא נופפה לו ונכנסה בדלת.

בגרם המדרגות הישן, נטול החלונות, הצבוע בצבע פלסטיק דוחה, היא טיפסה במדרגות הכהות והריחה את ריח ההרינג שכמו היה חלק מצבע הקיר. היא לא יכלה השנה כמעט לדבר. היא לא רצתה השנה לדבר עם אף אחת מחברותיה, כובד שמונה שנות נישואין עקרות הכבידו עליה מתמיד. היא נכנסה לעזרת הנשים שנבנתה כך שהיא משקיפה על הנעשה בעזרת הגברים. התקרה מעוטרת בציורים שהיא זוכרת מאז היתה ילדה קטנה. נשר, צבי, נמר ואריה שממהרים כל מי שנושא עיניו, בסקרנות או בשעמום אל התיקרה הגבוהה, לעשות רצון אביו שבשמיים. למעט אישה אחת מבוגרת שישבה מקדימה, העזרה היתה ריקה. היא תתמלא לקראת הקריאה בתורה בנשים ובהמולת ילדים.

השנה היא לא פתחה את המחזור, רק רצתה לשמוע את קול השופר. רק לשמוע ולא להתכוון. רק בשקט לעמוד ולהיות ב'אין'. אפילו לא להודות על זה שהיא שומעת. היא חיפשה את רועי בעיניה וראתה שהוא עטוף בטלית. הודתה בלי קול לארכיטקט המיושן שעשה כזו הפרדה משמעותית בין הגברים והנשים. שלא חשב על שוויון, שלא רצה להנגיש לאף אחד את התפילה אלא רצה להרשים את הקהל במבנה גבוה וגדול, כראוי לבית הכנסת המרכזי של העיר ובעיקר, שהילדים והנשים המפטפטות מלמעלה לא ירעישו לגברים. זה היה לפני שהפוליטקלי קורקט נולד וזה התאים לכולם.

בזריזות היא ירדה במדרגות והוציאה מהשקית שלה את משקפי השמש ואת הדף שהכינה. היתה לה רשימה של כל זמני התקיעה בעיר שהיא הצליחה להשיג. התחילה בותיקין של האשכנזים, עברה לותיקין של הספרדים הקרוב לשם, משם למניין התימנים ואז לעוד חמישה בתי כנסת, ביניהם כללה גם את שלה. העיר שהתחילה לחזור לחיים התמלאה במתפללים ובאלו שחגגו אחרת. והיא מיהרה בין כולם, דחוף היה לה לשמוע. בנעליים נוחות ובנשימה מואצת היא חזרה והזכירה לעצמה 'זה לא חג, זה יום תרועה'. ובכל בית כנסת היא נעמדה בפינת עזרת הנשים, הסדירה נשימה ושמעה. רק שמעה.

וכשהיא ישבה, לראשונה באותו היום על הספסל, אניצי הצבע היבש חודרים מעט מבעד לשמלה שלה ובאמתחתה מצוות היום בלבד ללא תפילה ובקשה, היא הסתכלה על רועי שמח עם החבר'ה, מחזיק ביד את הבן של שמוליק כשזה מנגב לבתו האחרת את האף, היא הרשתה לעצמה לבקש גם שמחה לעצמה ואמרה

'אני רק שמעתי, עכשיו ריבונו, תורך'.


מכוניות מועטות עברו במהירות בכביש הצדדי שהיה סמוך לבית הכנסת, מתפללים מבתי כנסת שונים, נעלמו בפתחי בניינים וקולות חיים פרצו בין התריסים הפתוחים. "שנה טובה" רועי ניגש אליה. היא הושיטה לו את היד והוא התכונן לעזור לה לקום אבל היא משכה אותו לשבת לצידה "בוא נחכה עוד קצת, סבבה?". והוא משך בכתפיו "איתך אני בסבבה". היא הסתכלה עליו וחייכה בחיוך רחב כשלו "זאת תהיה שנה טובה".






0 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול