שבת אחרונה לשנה | הדסה רינת כהן

שָׁבוּעַ אַחֲרוֹן לַשָּׁנָה

הָאוֹר מְעֻמְעָם כְּבָר

תֶּכֶף יוֹצְאִים.

וְכָל רִבּוֹאוֹת זַהֲרוּרֵי הַזְּמַן

נִקְבָּצִים וּבָאִים מוּל עֵינַי

לַעֲרֹךְ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן

עַל אַף שֶׁאֵין לִי פְּנִיּוּת

לְחִשּׁוּב וּמִדָּה.

לִיבִּי אֵינוֹ מְסֻלָּק גַּאֲוָה דַּיּוֹ

לְהוֹדוֹת כִּי שָׁגָה,

וּשְׂפָתַי יְבֵשׁוֹת וּסְדוּקוֹת

מִן הַחֹם הַגָּדוֹל שֶׁהָיָה וְעוֹדֶנּוּ.

יָדַי מְמַשְּׁשׁוֹת אֶת הַהֶעְדֵּר

וְלֹא חוֹבְקוֹת אֶת הַיֵּשׁ

וְרַגְלַי כּוֹשְׁלוֹת שׁוּב וָשׁוּב,

בַּמָּקוֹם בּוֹ הֵן כּוֹשְׁלוֹת תָּמִיד.

כָּל עַצְמוֹתַי אוֹמְרוֹת שְׁתִיקָה.

שְׁחוּקָה וּתְשׁוּשָׁה

אֲנִי נִצֶּבֶת

וּתְבַלּוּלֵי עֵינַי

מְמַסְּכִים אוֹתִי

מרְאוֹת קָדִימָה נְכוֹחָה.

כִּי הַמֶּלֶךְ בְּשָׂדֶה.

כִּי תֶּכֶף מַגִּיעִים.

כִּי שַׁבָּת.

שָׁעָה שֶׁתִּכָּנֵס חַמָּה לְנַרְתִּיקָהּ

וְנֵרוֹת הַשַּׁבָּת יִדְלְקוּ

אולי

זַהֲרוּרֵי הַזְּמַן יָחוּסוּ עָלַי

וְיִפְדּוּ אוֹתִי

לַמְרוֹת הַכֹּל