קשורה בנפשו | ליאור אנגלמן



בהודו פגשה מיקי חדש.

"מיכאל", הציג את עצמו בפניה. למיכאל היו כיפה קטנה וזקנקן נערי, היה לו כובד הראש הישן וחיוך חדש, לא כשל עידן אבל כבר לא שונה בהרבה. המעבר בין מיקי למיכאל היה כרוך אצלו בהכרעה שאין יהדות בלי מצוות מעשיות. כבר מזמן נכבש בקסמה של הרוח היהודית, שבניגוד לכל הדתות שפגש לא מבקשת לגמד את האדם אל מול אלוהיו ואינה מפתה אותו להתנזר מן החיים.


הוא הזדהה עם מוסר הנביאים והיה יכול לשער מדוע ציוותה תורה על שבת, שמיטה וכיבוד הורים (כיבוד הורים! מה יעשה עם כיבוד הורים?), אבל בתקופה האחרונה חילחלה אצלו ההכרה שהיהדות מקדשת את החיים דרך כל תרי"ג המצוות, ובלעדיהן מדובר ברעיונות פורחים באוויר. ההכרעה הזאת היתה קשה לו מכל ימי המסע, ועם זאת היתה הרגע היחיד מאז נחת מהודו שבו הרגיש כמי שמצא את מובקשו. הוא התחיל לקיים מצוות בהדרגה, גם כאלו שלא הבין לגמרי. תפילין אמנם הניח לראשונה בבר-המצווה, אבל מאז חלף יותר מעשור, והנה שוב הוא כורך רצועות של סוד על זרועו כנגד הלב, ועל ראשו כנגד הדעת. מושגים של שמירת כשרות, שמירת שבת ושמירת נגיעה פלשו לעולמו, בצבא לא עשה כל כך הרבה שמירות.


ברכות לא בירך מימיו, ועכשיו הוא מתרגל שלא להכניס דבר לפיו קודם שיודה במטבע הברכה שתיקנו חכמים. "מאכל", כך למד, הוא ראשי תיבות של ארבע שאלות: מה? איך? כמה? למה? ארבע שאלות שיש לשאול לפני כל אכילה. בשאלות הוא מומחה, בייחוד בשאלה האחרונה, עכשיו הוא חייב לספק גם תשובה.

הם למדו וטיילו ושוב למדו, וכמו אדם וחוה בגן עדן בטרם הכיש בהם הנחש את ארסו, התגלו זה לזה בפשטות. הוא לא אמר דברי אהבה והיא לא ענתה, אבל יש שהשתיקה מיטיבה לומר מכל המילים כולן.


הכול היה יכול להישאר בתומתו, אלמלא אחת לכמה משפטים מבלי משים התחלף לה מיקי בעידן. פעם אחת הגדילה לצער, כשלמדו על סוד הנסירה, איך אדם וחוה, שהיו בתחילת בריאתם דבוקים זה לזה בגבם, שרויים בזוגיות בעל כורחם, הופרדו על מנת לעמוד פנים אל פנים כדי שיוכלו לבחור, ואיך דווקא אז, כשניצבו זה מול זה, התברר להם עד כמה הם דבוקים בנשמתם. הילה הקריאה מן החומש את דברי אדם הראשון מכריז על ודאותו: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי". ומיקי שאל אותה: "איך מגיעים לוודאות הזאת? איך יודעים שזאת הפעם?" והיא אמרה, "כשזה זה כנראה מרגישים, פשוט מרגישים, עידן". והיא לא תיקנה את עצמה כדי לא לצעוק את השיבוש, והוא לא תיקן אותה כדי שלא לצעוק את העלבון, ורק המשיך לקרוא על הנחש ועץ הדעת, על גן העדן שהיה ואינו ועל להט החרב המתהפכת.


על אף פליטות הלב שהעיבו מדי פעם, הוא הרגיש שזאת הפעם. היא דיברה איתו כפי שאיש מעולם לא דיבר, והקשיבה כפי שאיש לא הקשיב. היא נפעמה מן הדרך שבה הוא מגלה את אלוקיו, בסבלנות מקלף שכבה ועוד שכבה. יש שקינאה בחדוות הגילוי שלו, גילוי שנבצר ממנה בהיותה דתייה מלידה. היא אמנם שיננה בבית הספר "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים," אבל אצלה לכל היותר יהיו כחדשים, ואצל מיקי הם חדשים באמת. ההתחדשות שלו גם קירבה ביניהם, כמו איזה חוט סמוי מן העין קושר אמונה לאהבה.

"אתה לא פוחד?" שאלה אותו רגע לפני שהקשר יתהדק.

"פוחד ממה?"

"פוחד מאיתנו."

"אני צריך לפחד ממך?"

"ממני לא, אבל אתה מבין למה אני מתכוונת."



מתוך הרומן "קשורה בנפשו" מאת ליאור אנגלמן.

31 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול