עת לחבוק ועת רחוק מחבק | שירה דרייפוס

עודכן: 16 באוק׳ 2021




״נחמן!״ היא קראה כמעט בצעקה ואל תוך הסינר הרחב שנצבע מעט בכורכום שהייתה מוסיפה לכל תבשיל, נצמדו פאות טבולות ברוטב עגבניות וכיפה סרוגה לבנה שהיא עצמה סרגה עם המסרגה של דודה אסתר. אז התחילו לה הצירים, היא מהרהרת.


היא עוד זוכרת את מילותיה של דודה אסתר שהייתה מבוגרת ממנה רק בשנתיים וכבר רעיה מסורה עם בטן עצומה שחבקה שניים: "מי בכלל ירצה להתחתן עם שתי ידיים שמאליות כאלה?", הייתה אסתר אומרת לה ומתחייכת, כשאפילו חביתה לא ידעה להכין. היא לא רצתה לייאש אותה, כי אין שום ייאוש בעולם כלל. היא רק רצתה לעודד אותה שתעשה משהו כבר עם עצמה עוד לפני שימלאו לה שמונה עשרה אביבים. כי אז, התרגשה, יתחילו עם השידוכים.

'שידוכים', עוד מילה ששמעו עליה רק כשאבא ואמא היו משוחחים בסלון, אחרי שהילדים היו נבלעים בשני החדרים הקטנים ומתחפרים במזרנים שכיסו את האריחים השבורים. כך, בהאזנות הסתר שלה ידעה היטב שרוצים לשדך אותה לבן של ששון ממעלה המושבה.


ששון היה מנהל חברה קדישא במושבה ומשה היה בחור שמנמן וחייכן עם פאות שחורות מסולסלות וחליפה שתמיד עזר לאבא שלו בעבודה. היא לא ידעה אז שמשה הוא צדיק. לא סתם צדיק. צדיק נסתר. מבחינתה, הם יכולים לצחוק במושבה, איך היא תמיד מפרסמת שהוא צדיק נסתר. מה הוא כבר עושה שם בבית העלמין הם בטח חושבים. אבל היא יודעת איך הוא מעודד את כולם, ודואג שיהיה מניין להגיד קדיש גם אצל הטריים שאין מי שיאמר עליהם קדיש. ואיך הוא מנקה את הקברים הישנים, ודואג לאסוף זרי פרחים מיובשים. ללמד את כולם שם הוא יכול משה, איך עושים לא רק בשביל החיים, אלא גם בשביל המתים.


ועכשיו, כשהיא פה במחלקת יולדות, מנסה לקום ממיטתה, היא יודעת שמשה בטח כבר מכיר את כל צוות הפגייה ומשתדל להתפלל גם בשביל תינוקות אחרים. היא נעמדת לאט והכותונת הוורודה של בית היולדות מעצבנת אותה, אז היא לובשת מעליה את החלוק השחור הארוך, להסתיר קצת את מה שתשע לידות קודמות לא יניחו לה לטשטש. ונועלת את נעלי הבית השחורות שמשה דאג להביא לה, ומכסה היטב את שיערה שחלילה לא יבלוט.


בדרך לפגייה היא מחליטה שגזרו לה איזה דין בשמיים, ואחר כך המתיקו לה אותו, כי אין עוד מלבדו. אחרת איך קרה מה שקרה.

"תתלה את הוילון" היא אמרה למנתח כשהפרגוד נפל, והיא הספיקה לראות כמה מהאיברים הפנימיים שלה מונחים לה על הבטן, רגע לפני שהכניסו חזרה הכל ותפרו.

ועכשיו צריך לצאת מפה, לעלות במעלית וללכת לטיפול נמרץ. משה צחק ואמר שהילד נמרץ כמו נחמן הקטן, ובגלל זה הוא מאושפז שם. אבל היא יודעת שמשהו לא בסדר, והרופאים עוד לא מגלים לה.


הנה משה, יושב לו שם בחדר ההמתנה. מוזר לה ההמתנה בחדר היפה הזה, כאילו מנסים לייפות לה את הכיעור של החיים. שלא תמיד הכל מושלם. ועדיין, היא יודעת שאין שום ייאוש בעולם כלל.

אמרו לה שעשר זה מספר מזל. אבל היא יודעת שלא. שזה אחד יותר מדי. ויעידו על כך שערות השיבה שהיא תחבה היטב בתוך המטפחת.


הנה הצדיק שלה, יושב וקורא את התיקון הכללי והקמיע בידו. מה יעשה בלי הקמיע שלו. נאחז לו בהבטחות ודמיונות. שיבין. שיבין שהילד שוכב שם ומשהו לא בסדר. אבל לא, גם עכשיו הוא מחייך.

מחייך לאנשים שחולפים, מחייך לרופא, מחייך לעצמו ואומר את התיקון שוב מתחילה ועד סוף והוא בטח ישאיר על השולחן עותקים, כי צריך לעודד את כולם. שידעו שאין ייאוש בעולם כלל. הנה הוא קם אליה ועוזר לה לפתוח את הדלת.


היא רואה שיושבת שם מישהי חיוורת עם עיניים אדומות לבושה בכותונת הוורודה, שהיא כנראה שכחה לכפתר בה עוד כמה כפתורים. האישה הצעירה מחייכת אליה, ויוכבד מסדרת את המטפחת ומחייכת חזרה. אבל בעצם על מה יש לה לחייך, בבית, הילדים מחכים ואין לה זמן עכשיו לבזבז בפגייה.

פתאום משה לוחש לה "תקראי את התיקון הכללי, בחייאת יוכבד", ומחליק עם אצבעו על הקמיע.

"מה שלומכם?" קולה של זו מהכורסה מעיר אותה מן המחשבות, ויוכבד מרימה את ראשה ומשיבה: "יהיה בסדר בעזרת השם", הנה שוב את מדקלמת.


"גם אצלכם, גם אצלכם" משה מחזק מצדו ומשפשף את הקמיע נמרצות. רק שלא יציע לה עותק מהתיקון הכללי ואת הקמיע. היא הייתה מעדיפה שיתפלפל במקום עם דבר תורה, אבל משה כמנהגו, מחזק את הסובבים עם פסוקים וסיפורי צדיקים. מה היא צריכה הבחורה הזאת עכשיו קמיעות ולחישות? הנה הכאב לופת בה בעוצמה, אבל לפחות העיניים הטובות של משה מרגיעות אותה.

"את הולכת אליו?" הוא שואל.

"ומה זה יעזור?" היא משיבה. "אי אפשר לחבק".

"עת לחבוק ועת רחוק מחבק", הנה שוב משה מדקלם לה פסוקים.

אז היא תלך לשם, אפילו שהיא יודעת שהקטן שוכב בפנים לבדו מחובר לכל מיני מכשירים, ושהיא תוכל להשחיל כמה אצבעות וללטף רק פיסת יד או רגל.


היא תצעד לאט, תתעטף בחלוק הכחול של הפגייה ותכסה את התלמים שליד השפתיים במסיכה, ופתאום היא תשמע מעבר לדלת, ליד מיטתו של בנה את האחות בהחלפת המשמרת מספרת לשנייה על התינוק שהגיע אתמול, שזה כבר די נראה ככה, עוד לא נתנו הסבר רפואי להורים, אבל רואים ישר.

מה "רואים ישר" שהיא לא רואה בדיוק?

היא רק רואה עקום.

אז שמשה ימשיך עם התיקון הכללי שלו והיא עכשיו תיגש למחלקה ותגיד שהיא צריכה להשתחרר מהר, כי מחכים לה הילדים בבית.

היא משליכה את המסיכה והחלוק הכחול לפח, מדדה אל חדר ההמתנה, ורואה את משה נותן את הקמיע לזאת שצריך להתפלל גם בשביל התינוק שלה. אבל ליוכבד מתחשק לצעוק עליו שיפסיק, שזה צריך לעזור להם קודם.


במקום, היא נושכת את השפה ומחזיקה את הבטן. היא יודעת שמשה עושה את מה שהוא יודע. עכשיו פתאום מתחשק לה לחבק אותו, עם כל הזקן הארוך שלו, הפאות והחליפה המאובקת, כאילו האבק של בית העלמין מסרב להיעלם, לא משנה כמה היא מכבסת למענו ומשפשפת.

היא משתעשעת במחשבה איך יקפוץ לאחור אם תחבק אותו כעת למרות 'ההרחקות' ביניהם לאחר הלידה, היא מהדקת את החלוק השחור ומזכירה לעצמה איך כל השנים דווקא ברגעים שלא יכלו לגעת, רק התחזקה ביניהם הקירבה. נו, "עת לחבוק ועת רחוק מחבק". הנה, גם את מתחילה לצטט. מצד שני, עכשיו המרחק ביניהם מפלח לה בין כל האיברים שהרופאים הכניסו חזרה.

ואולי בעצם יש סיבה איך דווקא הוא, שעובד עם המתים, נמצא פה ומפיח בכולם חיים?


והנה הוורודה הולכת ומתרחקת מהם והקמיע בידה, ויוכבד מביטה בה וחושבת שעוד מעט היא תצא מכאן בידיים מלאות.

אבל מה יהיה איתם.



23 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול