הוא צועד במורד השביל המתפתל וחוצה בזריזות את הכביש המהיר אל הנביעה. הוא אוהב להגיע לכאן בבקרים אפורים ולחים בשעת זריחה, ואפילו שרוב המכוניות שחולפות על פניו נושאות לוחית רישוי לבנה, הוא כבר מורגל בכך וחושב להוציא בקרוב רישיון לאקדח, וכבר למד להכיר את היישובים, הרכסים והפסגות שמקיפים אותו ולרקום אליהם את סיפורי המקרא שמבליחים פה מכל פינה.
״אתה מטייל כאילו גדלת פה אילני," אמא שלו אמרה לו פעם בתצפית באחד מביקוריה החטופים, וטיפות גאווה נקוו בעיניה, חוסות על שני האגמים העצובים. ואילן שמכיר את החלומות התורניים והציוניים של ההורים שלו שנגרפו בתוכו לערמה, נעץ עיניים בלהקת הציפורים שזינקו לפתע ושמע היטב את חבטות הכנפיים גם בתוכו.
כשהוא מגיע אל הנביעה, הוא מייצב את המשקפיים על גשר אפו הצר, חולף על פני הערבות ששתלו יחד עם הילדים מהפנימייה, וכשהוא מושיט יד מחוספסת ללטף אותן, הוא מזכיר לעצמו שאפילו כאן, רחוק מהכול, לא יצליח לטשטש את הזיכרונות העיקשים שנצבעים בתוכו בשחור-לבן. והבוקר, במיוחד אחרי השיחה עם עמיחי, מתחשק לו להשליך את המחשבות שלו, שיתפזרו ממנו כבר, כמו עשרות גולות שצונחות על הרצפה, וכבר לא ימצא אותם בתוכו יותר אף פעם.
הוא מתיישב על שפת הבריכה ובסיבוב מהיר מכניס את הרגליים למי הבריכה.
'כאילו גדלת פה', המשפט מנקר בראשו, הרי רק אתה ואני, הוא מביט למעלה וחושב, יודעים שגם כאן אני כמו נטע זר. וזה נכון שמרוצים מהעבודה שלו עם הילדים ונכון שהמשפחות מחבבות אותו, כמו שיהלי שעובדת שם אמרה, והוא אפילו קצת גאה בעצמו על איך שהוא נזרק פה באוהלים ומדי פעם רועה את הצאן, וגם את הדיבור של האזור והזוּלה סיגל לעצמו, ועדיין הוא מרגיש בתוכו לא כמו אילן, אלא קצת כמו צמח בר שתירבתו אותו, כמו שיהלי פעם הסבירה לו, באחד הסיורים שלהם עם הילדים. ואולי ככה זה ילדים של חוזרים בתשובה, הוא טובל ידיים במים ומשתעשע במחשבה שבשמיים ודאי מכירים בהם רשמית, בדור השני להורים שהתאהבו באלוקים או סתם ביקשו לברוח, או גם וגם. ובטח יש דיונים שם בשמים, על הזכויות וההטבות של הדור השני וגם על כל ההשלכות.
עכשיו נפלטת לו אנחה. השלכות. חושב לרגע על המילה, ונזכר בסיפור ההיכרות של הוריו, איך בראש השנה, אולי הראשון או השני שלהם, אמא שלו עמדה ברחוב שלומציון המלכה ופנתה אל בחור שחרחר בכיפה לבנה של בר מצוות ושאלה, "סליחה, איפה יש פה תִּשְׁלַח" במלעיל.
"תשלח????", אבא של אילן השיב אליה מופתע.
"כן, תִּשְׁלַח תִּשְׁלַח נו, הטקס זה", עמדה ועשתה תנועות מוזרות עם הידיים כאילו היא מפריחה יונים.
"את מתכוונת תשליך..!! הנה זה שם!", הצביע לעבר המלון, "בבריכה..", הוסיף והחיוך שלו נמתח על הפנים השחומות, מבליט את הגומה הבודדה, ואמא שלו בהתה לרגע בגומה וכמעט ביקשה ממנו שיבוא איתה לתִּשְׁלַח הזה, וילמד אותה איך עושים את זה אם לא אכפת לו. אבל סיפרה שבסוף הלכה אחרי ההמון, ש"המציא שתשליך אפשר לעשות בבריכה" והשליכה את כל החטאים לכלור שייחנקו.
שייחנקו. הוא בולע רוק והשפה שלו רועדת.
כמעט שנה שהוא שם, רחוק מכולם, אבל מדי פעם בחופשים, מצטרף אליו עמיחי לרעות את הצאן בחווה היפה של משפחת בראל ומפיג את בדידותו. שלשום כשהיו יחד על הגבעה, עמיחי הכריז: ״אני לא קם בארבע בבוקר אילן. תשכח מזה.", והתחפר בתוך השק״ש. ואילן אמר שיעיר אותו בכל זאת והבטיח לו קפה שהוא אוהב עם הריח הזה של ההל שיעיף אותו, ועמיחי צחק ואמר לו "אחי, עם כל הכבוד לפק"ל קפה החדש שלך, הוא לא ממש יעזור עם כל הסירחון הזה".
ועכשיו אילן טובל את רגליו במים הקרים ליד הערבות וחושב איך ממערה קטנה ומאובקת נובעים מים כל כך צלולים וממלאים את הבריכה, ואיך שלשום בלילה ליד עמיחי, זרמו מתוכו מים עכורים, ועמיחי רק הקשיב ובישל את הקפה בסוף במקומו.
"אתה מבין אחי, הם לא חשבו שזה אי פעם יקרה להם."
"ומה היה באמת? אף פעם לא ממש סיפרת לי. יום לחוץ? משהו בשגרה השתבש להם?"
ואילן סיפר לו על אותו הבוקר כשהם עוד היו רק הוא וירדן, כשאמא שלו נסעה להביא אותו לגן וביקשה שישתה הרבה מים כי היה חם במיוחד, והזכירה שהיום אחרי הגן הוא הולך לנדב, וירדן הקטנה, שבדרך כלל נוסעת עם אבא שלה למעון שקרוב לעבודה שלו, ישנה ברכב, ואז אמא שלה נכנסה לרכב ובמקום לנסוע למעון, המשיכה לאוניברסיטה, חנתה מחוץ לקמפוס, נכנסה לכיתה להציג לקבוצה את התזה שלה והמשיכה לעוד שני שיעורים, ואחר כך יצאה לכוון הקפיטריה שבסמוך לחנייה, התיישבה והתקשרה לאבא שלו ששאל אותה מי אוסף היום את ירדן - הוא או היא, והנייד שלה נשמט על הקפה הרותח שצרב את ידה ונזל על הסנדלים הזרוקים, והיא רצה יחפה למגרש החנייה וצרחה ירדן ירדן, אבל בתוכה ידעה מה תמצא, ולמרות זאת יצאה מתוכה תפילה, כאילו זה מה שיחזיר אותה בזמן שלוש שעות אחורה. ואילן המשיך לדבר וסיפר לעמיחי איך הוא סוחב את זה על הכתפיים כל השנים. ולא רק את זה, גם את מסע התשובה של ההורים שלו הוא סוחב, כאילו הוא החותמת הרשמית שלהם, המדליה בסוף המרתון, ואיך כבר אין לו כוח והוא מרגיש שתכף גם הוא נחנק.
ועמיחי שלא התיק ממנו את מבטו כל אותו הזמן, לגם מהקפה ושאל אותו, "תגיד, סיפרת להם את כל זה פעם?"
עכשיו אילן מהדק את האדמה הלחה תחת ידו וחושב על השאלה של עמיחי, ואז מסמס לאמא שלו שהוא בסוף לא הולך להתנדב להיות עם הילדים שלא יכולים לחזור הביתה ונשארים כאן בראש השנה, שיש אחרים מהצוות שיישארו במקומו, ושהוא בא הביתה להיות אתם בחג. הוא מניח את הטלפון הנייד, עוצם עיניים וגולש פנימה משפת הבריכה הטרשית אל מי המעיין שמכסים לרגע אחד את כולו.
Comments