שבת | ליאור אנגלמן



דבק בי מנהג משונה בשנים האחרונות, מנהג של ילדוּת מאוחרת, לומר "שבת שלום" לכל מי שנקרה בדרכי. חונכתי על ברכי השלום, אבל דווקא המילה "שבת" היא הדחף למנהג שלי. כשאני אומר את המילה הקצרה והאין-סופית הזאת, שבת, מנשבת בי רוח טובה, פורטת על מיתרי הקול ומלחלחת בעדינות את השפתיים שמנשקות את המילה ביציאתה מהן. היום נעים לי לומר זאת שוב ושוב - "שבת שלום" לעוברים ושבים ברחוב, "שבת שלום" למכרים, "שבת שלום" למנוכרים, "שבת שלום" לקשישים תמהים שמנסים לשווא להיזכר מי מברך אותם בלבביות כזו. אולי המנהג נועד לפצות על שנים ארוכות שבהן כמעט לא אמרתי "שבת שלום", ובפעמים הבודדות שבכל זאת עשיתי כך, הייתה המילה "שבת" יוצאת מבין השפתיים בזרות שאין בה כבוד וזהירות, כאילו אם תיפלט מהן במהירות, תצא ותיעלם ולא תכריח אותי להתמודד עם כל מה שהיא נושאת בכנפיה.


אחת לשבוע הייתה השבת מתפרצת לביתנו כאורחת לא רצויה ומחדדת את כל מה שהיה ניתן לעמעם בימות החול. אימא שגדלה בקיבוץ "משמר השרון" הדליקה את הנרות שלא ידעה על קיומם עד שהתחתנה. היא התחילה להדליק בגלל אבא שהיה מסורתי אדוק. הוא הקפיד שיודלקו נרות בבית, אף שההדלקה היתה מתאחרת לעתים אל תוך הלילה מחמת צפייה בתכנית טלוויזיה שגם בה היה אדוק, הקפיד בדבקות על הנחת תפילין בכל בוקר, גם בשבת, ועל נסיעה לים בשבת בצהריים. ואימא מצדה שיתפה פעולה. "מה אכפת לי", הסבירה לאימא שלה שהחמיצה פנים לנוכח מנהג הנרות שפלש, "אם לא מאמינים אז לא מאמינים. סתם נרות", אבל סבתא אמרה לה שלא משחקים באש, שלנרות התמימים הללו יש חלק נכבד באש הכבשנים ושיש בהם משהו שעלול ללכוד את הלב. אמרה וצדקה. אור של "זכור" הצית באימא עם השנים אש של מצוות עשה ואור של שמור שרף את החשק מכל מה שלא ייעשה, בתחילה הדליקה כששערה מגולה, אחר כך קנתה מטפחת "רק להדלקה" ולבסוף נותרה על ראשה עד נצנוץ שלושה כוכבים שלמחרת. גם את תכנית השבת המסורתית כבר לא חלקה עם אבא והוא שמר על המסורת לבד.



לבד היינו נוסעים עם אבא לים אחר הצהרים, ולבד היינו יושבים עם אימא בשולחן השבת לאחר הקידוש כשאבא פרש לענייניו והיא מנסה ללמד אותנו זמירות שלמדה באינטרנט ובעצמה לא הצליחה לשיר. לבד ישבנו אני ואחי בחדר שלנו שומעים את ויכוח השבת האין-סופי עולה מחדרם, הוויכוח אם לנסוע לים או ללכת לבית הכנסת, מן משחק ים-יבשה קולני שכל המשתתפים הפסידו בו. רק הבדלה אבא עשה לבקשתה בשמחה, ריח הבשמים היה מפוגג את המתח עד לשבת הבאה.


כשהתגייסתי לצבא התנדבתי בשמחה להישאר בשבתות ואת יציאות הקו כיוונתי לאמצע השבוע, אפילו בטירונות, צמד המילים המאיים "שבת שב", היה בעבורי קול מנחם. הרבה שבתות ביליתי ביישובי בנימין, חבריי מתארחים אצל משפחות מן היישובים לסעודת שבת, ואני מתנדב לשמור במקומם. לא רוצה לראות נרות שבת ואת האש שדולקת איתם. עד שבשבת אחת הגיע אדם ממושקף ומזוקן שהחיוך שלו ארוך אפילו יותר מן הזקן, הזמין והפציר ונכנעתי.


זה התחיל רע מאוד, במקום שני נרות דלקו שם תשעה! נזכרתי במריבה שיצרו בביתנו שני נרות, וחששתי מהאש שעשויה להתלקח מתשעה, אבל נדמה היה שבעל הבית מפויס עם אשתו ושניהם מניחים לנרות להשתלהב במקומם. ההמשך גם הוא היה לא פשוט. הלכתי לכיוון השירותים ובעל הבית התנצל: "שכחנו להדליק את האור" והפנה אותי לשירותים אחרים. הבנתי שחוקי השבת חלים גם בחדרים סגורים. לא ידעתי אם מותר להוריד את המים, הרי אם אסור – כולם שומעים.


הם שרו "שלום עליכם" במנגינה שונה מזו שאימא לימדה, ומן הסתם היתה זו המנגינה הנכונה. כולם שרו ביחד, ואני דמיינתי את המלאכים נענים להזמנה. השקט שאחרי הקידוש לא הרגיש כמו שקט שלפני סערה. אבל הלב שלי נלכד באהבתם כשהאבא הניח יד על ראש כל אחד מילדיו, לחש משהו ונישק. אחר כך גם האימא בירכה. כשסיים, שאל אותי האבא אם גם אני רוצה ברכה. רציתי אבל חשדתי שזו רק בדיחה. משחק השקט חזר לביתם אחרי נטילת ידיים, איש לא הסביר לי את החוקים ורק תנועות והמהומים רמזו לי שנפסלתי פעמיים. גם הם נפסלו, הם שכחו את האור דולק במקרר, "זה לא תמיד ככה", התנצלו לנוכח שיירות האוכל שהובלו אל השכנים.


"האוכל בשבת הוא כמו מן, כל אחד טועם בו מה שהוא רוצה לטעום", אמר המארח לנוכח פרצוף מעוקם של אחד הילדים, ואני התאהבתי במן הזה, במן הגשמי ובמן הרוחני, בזמירות השבת, ובחיבה שהרעיפו כלפי מי שעד עכשיו לא הכירו. גם לאחר ההיכרות לא הכירו את שמי. הם הציגו את עצמם ראשונים, נדמה היה שכל אחד בחר לו שם של גיבור מהבגרות בתנ"ך – חיים, שפרה, מוריה, אבישי, יאיר, מלכה, יהונתן, רבקה והקטנה שהיה לה שם שמעולם לא שמעתי – תפארת.


הגיע תורי להציג את עצמי, "יולי", לחשתי, ומהמבט של תפארת הבנתי שהתנ"ך פספס את השם שלי. "איך? יוני?" שאל המארח. "יוני, יוני, הסכמתי". "עוד מעט גם לנו יהיה יוני", אמר המארח בהתלהבות, "הארוס של מוריה". שיהיה יוני, העיקר שיגישו את המרק, הריח של מרק העוף כבר עטף את כל כולי. "תפארת הכינה", אמרה שפרה, "גם את העוגיות של המנה האחרונה". "את מבשלת מעולה", אמרתי לתפארת ובתום הארוחה כשראיתי אותה לומדת עם אבא שלה נשבעתי לעצמי שיום אחד יעטרו את שולחן השבת שלי כמה וכמה ילדים, וכן, גם כמה נרות שצריך.


בכל פעם שהתאפשר חזרתי אליהם לסעודות שבת, עד שיצאנו מהגִזרה. מאז לא נפגשנו, אבל אף פעם לא באמת נפרדנו, השבת שלהם נחקקה בי והוליכה אותי לחפש את התפארת שלי. מצאתי אותה לפני חצי שנה, ושולחן השבת שלנו מנסה להתדמות לשבתות ההן בפסגות. בשבתות היא אפילו קוראת לי יוני, לזכר השבתות ההן. המרק עוף עוד לא דומה, אבל הזמירות כבר מזכירות. בפעם האחרונה שבה התארחו אצלנו ההורים שלי ראיתי בפניו של אבא שגם הוא רוצה שלא ייגמר, הוא התבונן במבט מפויס בנרות ואפילו זכרתי לכבות בזמן את האור במקרר.

אני לא יודע אם משפחת בלוך עוד זוכרת, אבל חבר משותף סיפר שהזמינו אותו לבת-מצווה שהם חוגגים, "קח את זה", ביקשתי ממנו, "דברים מהלב שלי, תקריא שם. תקדיש במיוחד לתפארת".

61 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול