מה נשתנה | ליאור אנגלמן



מתחילת הסדר המתין בקוצר רוח ל"מה נשתנה". ראוי היה לכבד את שירת "מה נשתנה" הראשונה שלו בחולצה לבנה חדשה ובמכנסיים חגיגיים, אבל לא הספיקו לקנות השנה, והוא ישיר בבגדי השבת הרגילים. כבר כמה ימים שהוא משנן את ארבע הקושיות בעל פה. מוסיקאי מחונן הוא לא, אבל המנגינה הזאת, החוזרת על עצמה, לא אמורה להוות מכשול. בכל זאת הוא מתוח לקראת השירה. מחלון הבית הוא כבר שומע "מה נשתנה" שעולה מבתי השכנים, אבל בבית שלו הכול מתנהל בעצלתיים. אצלו לא יוצאים בחיפזון ממצרים. קידוש איטי במיוחד. כבר בכוס הראשונה נשפך מעט מן היין והכתים את המפה, גם החולצה שלו כבר לא לגמרי לבנה. בשאריות המים מן ה"רחצה" ניסה להסיר את הכתם אבל הוא רק התמרח עוד יותר. טוב שלא הספיקו לקנות. בשנה שעברה היה כל כך רעב ולא הסתפק בפחות מכזית כרפס, הוא תחב אל פיו שני תפוחי אדמה והרגיש בעיניים שנוזפות בו. השנה די לו בביס קטן. עוד מעט יתחיל לשיר והציפייה מפיגה את הרעב. יחץ בבית שלו אינו שמור רק לליל הסדר. גם בימים אחרים מחביאים מזון. שמא יחסר. שמא ירעבו. שמא יחזרו הגרמנים.  

הינה הגיע הרגע. הוא מפחד לזייף אבל יותר מכך הוא מפחד ליפול מן הכיסא. גם לטפס עליו כבר אינו דבר של מה בכך בגילו. תחילה קם מכיסאו. אחר כך הניח רגל ימין על הכיסא. יד שמאל על המשענת. יד ימין על מקל ההליכה שלו וידה של אהובה, רעייתו, תומכת בגבו. בניסיון השלישי הצליח לייצב עצמו על הכיסא. הוא חייב להתגבר על הסחרחורת שאחזה בו, אם ייפול מן הכיסא ספק אם תוכל אהובה להושיע אותו. ודאי תביט בו בפנים של "אמרתי לך". היא באמת אמרה לו. כמה פעמים כבר אמרה לו שאף שהוא צעיר ממנה בשלושה חודשים ושירת "מה נשתנה" מוטלת עליו, מוטב שישיר בישיבה או לכל היותר יעמוד על הרצפה. תראה לי איפה כתוב בשולחן ערוך לעמוד על הכיסא. היא גם אמרה לו שאם בשל התעלול המיותר הזה ישבור רגל או יד או חלילה את עצם הירך הוא לא יסלח לעצמו, ואגב גם היא לא תסלח לו, כמה זמן הם סגורים כך בבית שלהם לא ראו אף אחד מבני המשפחה כדי שלא יידבקו, ושם, בבית החולים כל הווירוסים הרי עושים ביחד את הסדר ורק מרור יש שם. שלא תתבלבל. אמרה לו שגם אם יעמוד על הכיסא לא יעזור לו, לגיל שלוש כבר לא יחזור. עדיין יישאר בן שמונים ואחת. אמרה לו ואמרה לו ואמרה לו ואמרה.

בדרך כלל כשהיא אומרת לו הוא שותק ונענה לה, אבל הפעם גם הוא אמר לה. אמר לה שכילד מעולם לא שאל "מה נשתנה", שהכול השתנה באירופה של ילדותו, ואף לא סדר אחד ערך עם הוריו. אמר לה שמאז שילדים ונכדים עיטרו את שולחן הסדר שלהם, היה מקנא בלבו בילדים הללו שגדלו אל עולם של שולחן עורך ודילגו על המרור. הילדים הללו ששיננו שוב ושוב בגן המטופח שלהם את "מה נשתנה", שרו בכזה ביטחון, והוא -  תמיד היה רוחש בשפתיו "מה נשתנה" בלחש אתם. והשנה, המיקרונה הזאת - כך הוא מכנה את המרשעת שהשביתה את הכול – המיקרונה הזאת העניקה לו הזדמנות, אולי אחרונה, להשלים את מה שאי אפשר להשלים.

והינה עכשיו, על הכיסא, ברגליים רועדות, הוא שר בארבעה בתים ובקול גדול "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". ואחרי שבקושי ירד מן הכיסא, ואחרי שנחבט קלות בירידתו והבליע צעקה כדי שאהובה תבליע את ה"אמרתי לך" – אהובה התפנתה לענות לו על כל הקושיות. "בוא", אחזה בידו, "בוא אראה לך מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". היא הסיטה את הווילון המשקיף אל הרחוב. "מתי ראית כך את תל-אביב?" הוא הנהן לעברה. "ושולחן הסדר שלנו, מתי היה נראה כך לאחרונה?" שוב הנהן. "הלילה הזה כולו מרור", קבעה. לזה כבר לא הסכים. 

הם שבו אל שולחן הסדר. לשו את מילות ההגדה לאט לאט בהברה אידישאית של ילדותם. אין ילדים ונכדים להתחשב בהם, והם, אהובה ואריה, מבינים זה את זה היטב. "הם יבואו", הבטיח לה, כשהיו פניה נפולות. אנחנו צריכים רק לחגוג בשמחה והם כולם כבר יבואו. "איך יבואו?" שאלה, "איך יבואו?" אריה לא ענה, רק נכנס בכל מאודו להגדה. "ברוך שומר הבטחתו לישראל". "והיא שעמדה". "ואלו עשר המכות". וכיוון שנסחף נסחפה אתו. את המצה אכלו לתאבון. שורש החזרת מירר כראוי ואחר כך כרכו, כמו שהיה הילל עושה בזמן שבית המקדש היה קיים וכמו שכרכו כל היהודים מאז ומעולם – פסח, מצה ומרור. גלות וגאולה. כאב ותקווה.

אחרי שולחן עורך ואכילת אפיקומן, אמר לה: "עכשיו, אהובה שלי, תתכונני". לאט לאט נסרך אחר מקלו לפתוח את הדלת לאליהו.  "את אליהו הנביא את רואה?" שאל אותה. "כמו כל שנה", ענתה. "אם כך, תצליחי לראות את כולם". אליהו הנביא נכנס ראשון. אחריו נכנסו בסדר מופתי הילדים, הנכדים והנינים. כל אחד התיישב במקומו. רק אלעד, הנין הקטן, נעמד על הכיסא והתכונן לשיר. "אל תגלי לו, אהובה", לחש לה אריה, "רוצה לשיר – שישיר".    והוא שר, הנין הקטן, בביטחון הוא שר. אבל במקום לשיר "מה נשתנה", הוא שר "לשנה הבאה".  

26 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול