כמו נצרה| שירה דרייפוס



נדמה היה שמישהו הדביק אותה לכיסא ליד השולחן. הסיר עם המרק לשבת בעבע, האיש שלה, עמד לצאת לטיול אופנועים לילי במדבר, המייבש כביסה סיים וצרח והיא בהתה בהודעה שהרגע קיבלה.


שלחתי אלייך עוד אחת עכשיו.


היא נשמה נשימה ארוכה. הרגעים האלה שהכל ממוקד לה, שהיא מתמסרת לתפקיד, שה'תזכי למצוות' הזה נכנס לתוקף. היא הסירה את המטפחת ומיהרה לארון לחבוש את הפאה. יש לה שם ארבע שונות, חבושות על ראשים קטועים מקלקר, שפעם אחת הבהילו את הילד של השכנה. היא חבשה את החלקה הבהירה, חידשה את האיפור ונעלה את נעלי העקב, שכמעט אף פעם לא יורדות לה מהרגליים.


החצאית השחורה שנמתחה על ירכיה המחוטבות והז'קט הלבן גרמו לה להרגיש כמו הכותבות האלה ב- Mishpacha Magazine, שתמיד נותנות עצות לזוגיות או לחינוך, או מפרסמות מתכונים עם כותרות מעצבנות, אבל אף פעם לא רואים תמונה שלהן, כי אי אפשר תמונות של נשים. "עוד איזו הברקה", היא אמרה בקול רם ונשכה את השפה. שג׳וזף לא ישמע.


צלצול בנייד הפסיק לה את המחשבות והיא ענתה בקול הרדיופוני שלה שגורם לאנשים לבלוע לרגע ומעלה להם את סף הריכוז: "הי, קיבלתי את ההודעה. אני ממתינה לה", אמרה כשבדיוק הפעמון צלצל. האישה התפתלה בעקבותיה, מתבוננת בסקרנות בתמונות הנופים המדבריים שג'וזף צילם ומסגר לאורך השנים. הן ירדו במדרגות המובילות אל המרתף, ומינדי הגיעה לסוף המסדרון, שפשפה בידה את אדי המים מעל דלת המקווה הפרטי שלהם, ואמרה לאישה "כשתהי מוכנה. קחי את הזמן".


היא לא ידעה פעם על המקווה את כל מה שהיא יודעת היום. אפילו לא כשנכנסה למקווה ההוא ושיחקה כאילו היא נשואה, וטבלה ליד הבלנית החביבה, וחשבה שבזה פתחה דף חדש ואפשר לחזור בתשובה. וגם כשהשנים חלפו, והם לא הצליחו, היא לא ממש הפנימה מה זה מקווה בשבילה. עד הבית ההוא שעמד למכירה עם המקווה הישן, הדולף, שהחליטו לרכוש ולשפץ בקיץ. הם לקחו מישהו שניהל הכל, כי ג'ו עובד בלילות עם ארה"ב וישן בבקרים, ואדריכלית אומנית שאמרו עליה שהיא מפסלת בתים. אבל כשזו ביקשה להרוס את המקווה, מינדי התעקשה עליו.


בתוכה מצד שני היה גם קול אחר, מי ישמע עוד כמה שנים נשארו לך לטבול. מחשבה פנימית יותר הייתה שעד היום זה לא עזר לה. כל התפילות לפני ואחרי, והביקורים כל חודש, כמו שעון שוויצרי, שנתנו לה להרגיש שהעיניים נעוצות רק בה. בקיצור, לא היה לה יותר כוח ללכת למקווה הגדול, ואם לדייק, לא היה לה כוח לטבול בכלל. אבל היא יודעת מה הסבתות שלה היו עושות כדי להגיע למקווה בכל דרך. בלילות סוערים, בקור מקפיא. ואפילו שזה נשמע כמו פאתוס משפחתי-דתי, זו התחושה שלה. ועדיין היא לא בטוחה למי היא מרגישה מחויבת יותר, לקב״ה, לבעלה או לסבתות שלה.


ג'וזף מצדו השתנה. החל לטבול מדי בוקר, ואחר כך החליף לבוש. התחיל עם גרטל והגיע לשטריימל. בהתחלה החבר'ה במדבר בהו בו בסקרנות, כי כמה פעמים יצא להם לראות דוס עם כאלה פאות אוחז בג'וינט על אופנוע במדבר. אבל ג'ו דווקא חשב שהוא מקדש את החול גם שם. אז הוא המשיך.

כשנכנסו לבית החדש, וכולם ידעו שג׳וזף ומינדי שיפצו את המקווה הישן, התחילו הטלפונים והנקישות בשעות ערב מאוחרות ולעיתים בשעות בוקר מוקדמות. לא שג׳וזף הזמין אותם, אלא שכנראה הרגישו שאצל חסיד כמוהו, אפשר להזמין את עצמם.


והייתה פעם אחת שהמשורר-חוקר ההוא ביקר אצלם "לצרכי מחקר". נכנס עם ג׳ינס קרוע, חולצה לבנה מתנפנפת וסיגריה אלקטרונית לנגמלים. הופיע בבוקר מוקדם, עם חיוך כמו של דניאל מהמכולת ותפס את ג׳וזף בלימוד תניא. ואז שאל איפה הנשים, תוך שהוא מפזר מבטים סקרניים סביבו. ג'וזף נתן לו שיעור קצר על טבילה במבטא אמריקאי כבד, והמשורר-חוקר שלח אחר כך שירים שכתב לג׳וזף, שלא היה שבע רצון מהם כלל.


בתקופה של השיפוץ הארוך במקווה הגדול, שנעצר בגלל בעיות עם הקבלן, היה אצלם עמוס במיוחד. בתקופות אחרות, הייתה בלנית אחת, ידועה לשמצה, והכלות, לצד החוזרות בתשובה, שרק התחילו לשמור, היו מתדפקות על דלתות ביתם, מחביאות שקיות תפוחות, ומשתדלות לרדת למטה מבלי שייתקלו בג׳וזף. ג׳ו מצדו תחב את ראשו בין דפי הספרים וחיכה ללילות לעשות עסקים. הוא השתדל לא להביט, ייאמר לזכותו, ורק עיניה שלה, פקוחות לרווחה, מתבוננת על הבריאה בהתפעלות יתרה, אבל גם על הנשים הטובלות בקנאה יתרה. מדי פעם מדמיינת דמיונות, על תינוקת שמנמנה, על לול עם כילה ורודה כמו בפרוספקט של חדרי ילדים, ועל חיתולי טטרה בריח של סבון היפואלרגני.


את עטרה היא זוכרת היטב. בחורה צנומה וקטנה שהייתה מגיעה מדי חודש בשנים הראשונות של נישואיה, שואלת שאלות על זוגיות, ביטחון ואמונה, מקווה שמינדי, למודת ניסיונות, תוכל לחדש לה משהו. ואחרי כמה חודשים שעטרה נפקדה סוף סוף, חמש שנים לאחר שנישאה, השמועות שלמקווה של הרובינים יש סגולות מיוחדות, פשטו במושבה. ומינדי קיוותה שהשמועות נכונות. והייתה איימי, שנראתה מאד מסוגרת וכשהייתה מגיעה הייתה מבקשת לעמעם את האורות. מינדי ניסתה לפתח איתה שיחה, אבל איימי התחמקה לצערה, ואחר כך כבר לא חזרה.


היא נזכרת גם שסיפרו לה פעם שכמה נשים מתלחשות שהמקווה של הרובינים לא תקין ולא לפי דין, ועוד כל מיני שמועות. אבל גם אלו חלפו, אחרי שכל המקווה הגדול הגיע אליהם עם הבלנית בליל שבת אחד, כשנפל החשמל והגג כמעט קרס משיטפונות. כך עמדו אצלה חמש-עשרה נשים שטבלו אחת אחרי השנייה במרתף ביתם.


ובליל שבת האחרון היה שוב ביקור פתע. השולחן היה מלא, כי מינדי מארחת כל ליל שבת כמובן - את השכנים, בני הדודים, הקשישים, הקולגות, וגם מזמינה כך סתם אנשים שנקרים בדרכה. וכולם אומרים עליה כמה היא צדיקה. במיוחד אמא של דניאל מהמכולת שמסתכלת עליה בהערצה, ומינדי מהרהרת מה הייתה חושבת עליה אילו הייתה יודעת שהיא מקפידה לארח כך לא מחמת המצווה, אלא רק כדי שג'וזף והיא לא יהיו לבד בשולחן השבת.


"אני יכול למצוא אתך נושאים לשיחה גם בלי אורחים בשבת", ג'וזף קרץ לה והאצבעות שלהם הסתרגו, והיא יודעת שהוא צודק. הם באמת יכולים לצלול לשיחות עומק וגם לומדים יחד היטב מספרי קודש למיניהם. אבל בשקט לבדה, בלי שג׳וזף יידע, היא בולעת ספרים אחרים. ועם הסיפורים האלה היא יוצאת למסעות רחוקים ומשונים, ושונים מאד מחייה שלה.


אז בליל שבת האחרון, ג'וזף נגש לדלת, והאישה המתינה בכניסה וביקשה את מינדי. "אמרו לי לבוא לכאן..", התנצלה בפני מינדי והסבירה שהגיעה באיחור בגלל התאומים הקטנים שלה למקווה הגדול שכבר היה סגור. מינדי ידעה שעכשיו האישה תכנס, וזה לא יהיה בדיסקרטיות, כי שולחן השבת מלא באורחים חשובים, ואכן הצעירה נכנסה וכל העיניים נשואות אליהן:


הצעירה מאדימה, מינדי פוסעת לפניה, למלא את תפקידה כמו תמיד ומדברת בקול הזה שלה, ללא הפסקה, כדי להפיג את מבוכתה, היא מספרת לה על השכן שהגיע קצת לפני שבת וסיפר שהוא צריך למצוא מישהו שיכין את הבן שלו לבר מצווה ושזה בכלל לא היה מתוכנן שיעלה לתורה, הם חשבו לנסוע אתו לחו"ל במקום, אבל הילד שאל את אבא שלו אם אבא וסבא עלו לתורה אז למה בעצם הוא לא, אז השכן החליט לשאול את ג'ו. הבחורה כמעט מועדת ומינדי אוחזת בידה וביד השנייה מנגבת את האדים מדלת הזכוכית.


'תאומים'. מינדי חושבת ונאנחת. פעם לא עמדה בזה. לא יכלה להכיל את הקנאה הרושפת. אם אתה כזה טוב, אז תגיד, איך כל כך רע? אבל אז למדה על תורת המראות של הבעל שם טוב, וגם על ענייני המוחין ואיך שהכל אצלנו בראש, וחשבה שהשלימה עם המצב. אבל בינה לבינה היא יודעת שגם היום היא מקנאה. במיוחד באלו שזה עתה נשאו, ועוד לא למודות אכזבות, ודאי באלו חובקות התאומים למיניהן. בעצם, היא מרגישה פתאום די פתטית עם התפקיד הזה שלקחה על עצמה ומתחשק לה להתפטר.


בדרך כלל, ברגעים בהם הבזקי קנאה עולים בה, היא נושכת את השפה, מותחת את החצאית ואומרת שאין מה לעשות, כי ככה זה אצלה - לפעמים היא מבטיחה ליצר הרע שהיא רק הולכת לכמה רגעים וכבר חוזרת, שלא ייבהל שהיא תשכח ממנו חלילה. אז הוא נרגע. וגם היא. ככה זה אצל מינדי. הכל מעורבב לה.

"כשר" היא אומרת לאישה ויוצאת להמתין לה בחוץ.


מכל ה'תזכי למצוות' הזה, כמעט הצליחה לשכנע את עצמה שפרי בטן אמנם לא קיבלה, אבל השם אולי מזכה אותה בפירות בטן של אחרות. האישה יוצאת, מודה לה וצועדת אחריה.


אבל בדרך למעלה, השבת הזאת מרגישה אחרת למינדי. פתאום היא שמה לב שמשהו בתוכה משתולל. הטובלת שסיימה עולה במדרגות ושוב מאדימה. הפעם מינדי שותקת. שתסמיק. לא מתחשק לה להפיג את המבוכה ובטח לא לדבר בלי הפסקה. היא שומעת את ג'ו מציע וויסקי, מצחיק את כולם כהרגלו, והנה עכשיו עיני האורחים נשואות שוב אל שתיהן.


היא מתבוננת בסועדים ומתחשק לה שכולם יסיימו וילכו מכאן. כן. היא רוצה שיקומו, יצאו בזריזות, יתחפפו. שיעופו כבר. למען האמת היא רוצה את ג'ו רק לעצמה. רק שניהם. בלי אורחים. בלי מקווה.


מינדי טורקת את הדלת אחרי האישה, ומרגישה טיפות זיעה על הצוואר, היא חולפת שוב על פני האורחים, יורדת חזרה אל המרתף, לאט, מדרגה אחר מדרגה, נעלי העקב נוקשות בעוצמה, החולצה מתהדקת עם כל חבטה שפועמת בתוכה, והיא ממשיכה במסדרון המצוחצח, נתקלת בקיר ומפילה שתי תמונות מהמדבר על הרצפה, פותחת את דלת המקווה, פוסעת פנימה, מתקרבת אל המים כפי יכולתה, ובהינף יד, משחררת את המשאבה כמו נצרה.

מניחה למקווה להתרוקן, לכמויות המים להרפות, לזרום ללא סכר, ללא הפוגה.










20 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול