התאהבתי | שירה דרייפוס

עודכן: 14 בינו׳ 2021



אני יושבת על אדן החלון ובוהה בשכנה ממול שתולה כביסה. סביבי מתקבצים רעשים. אגזוז של אופנוע, חתולת רחוב מייללת, משק כנפיים של יונה.

"אביגיל, תוך כמה זמן לדעתך נקבל גרין קארד?" דנה שואלת אותי ומניחה שתי כוסות מהבילות על השולחן.

"אז אתם בטוחים שאתם עוזבים את הארץ?" אני משיבה בשאלה רטורית וחושבת על הרבה חברים דתיים שהכרנו בשנים האחרונות, שמשתדלים לא לצאת מהארץ בכלל, לא הבנתי למה עד ששאלתי.


"מכל החברות שלי, את, יהודיה נודדת שכמוך, באמת יכולה להבין אותנו״

דנה מלטפת לי את האגו, והוא כמעט נצמד אליה ומגרגר, אבל ברגע האחרון אני מסייגת: "לטרוף הכל זה לא הפתרון האולטימטיבי לספקות דנה.״

״וחזרה בתשובה כן?״, הריסים הסמיכים שלה מתרוממים.

״גם כשחוזרים בתשובה לא נעלמות פתאום כל השאלות". הנה אני חורצת בבשר החי של התשובה שלי, בוצעת נתח קטן, מרומז ושותקת את השאלות והמורכבויות. "אז את מתגעגעת!״.

אני מברכת בורא פרי העץ והמרירות של הזית מתיישבת לי לרגע על הלב.

"את באמת חושבת שאני מתגעגעת?"

״תפסיקי, בטוח יש דברים שחסרים לך.״

״טוב, אולי הג׳ינס הדהויים והצמודים, או לקפוץ לכל מסעדה בלי לחשבן. מצד שני, יש דברים ומאכלים שתודה לאל שהם לא חלק מחיי״.


״אל תשקרי. לא בא לך לבוא איתי עכשיו לבר-בריכה, להיכנס עם הבקיני והמרטיני ולצפצף על העולם?"

"שאלה טובה. יכול להיות שכן. אבל אני יכולה לשאול גם אותך שאלה דומה - לא בא לך שניה לשכוח שאת נשואה, ולרחף למחוזות אחרים עם מישהו שבטעות גילית שאת נמשכת אליו?"

דנה קורצת אלי, "עם או בלי מטפחת, מזל שנשארת מי שאת." אני מחייכת ומלטפת את הבטן הקטנה שמתעגלת.


"אני בהריון שוב. שכחתי לספר לך", מתחשק לי להוריד לה את הגבה בחזרה, אבל העלבון מכניס את הזנב כשהיא מתחילה לצחוק.

אחר כך, אני מספרת על הביקור אצל אבא ונורית. "אההה אבא", כחכחתי, מנסה למצוא את המילים הנכונות להסביר את המחדל.

"תקשיב, בלי כוונה, זה פשוט קרה, אני שוב בהריון״. אבא לא הגיב, אבל הוריד במצח שלו התנפח, ונורית שחיה אתו כבר עשרים וחמש שנה, צמצמה שפתיים, והחריצים בצד התכווצו כמו מניפה.

"אחחח אביגיל.." הוא אמר ובהה בי במבט ספק תמה ספק מודאג, ונורית התחילה לדבר במקומו:

"אביגיל, זה לא רק לסחוב וללדת. צריך גם לגדל אותם! האלוהים שלך לא היה רוצה לראות אותך קצת נינוחה?" חשבתי ש'האלוהים' שלי הוא גם ה'אלוהים' שלה, אבל ניסיתי למצוא בתוכי מילות תנחומים, משהו כמו תראו את שאר החבורה, הייתם מוותרים על מישהו מהם? אחר כך, כשהתבוננתי בכרס של אבא שלי שעלתה וירדה, התחשק לי לרגע להניח עליו ראש כמו פעם, עוד לפני שנורית.

"ואז אחרי הנאום המרגש, על אחריות ובריאות, הם מקנחים באיך מממנים, ואיפה לאחסן את כולם. לאחסן! כאילו אני יולדת מזוודות". אחר כך, אני מספרת לה איך אבא שאל בהיסוס אם יש איזה גבול עם הפרו ורבו הזה, אם מתישהו אומרים די. כאילו הכל אצלנו מושתת על זה. כאילו הלב שלי צריך אישור להתרחב או הרחם להתמלא.


"שלא תחשבי שאצלי היה פשוט יותר". דנה ממהרת לאזן. "זוכרת איך אמא שלי הגיבה כשהלכתי לבנק הזרע לחפש אחד מתאים במקום רן שגם אחרי שלוש שנים לא היה מוכן לילדים? מזל שבסוף הכרתי את רועי וצ'יק צ'ק הריון. אבל הנה, היית חושבת שיפרגנו לך שאת אישה עצמאית, רוצה להביא ילד לעולם והולכת על זה עד הסוף, עם או בלי בן זוג."

"מבינה אותך, גם אני הייתי חושבת שישמחו מהערכים, מכיבוד הורים וכיבוד נשים, ילקקו את השפתיים מהמשפחתיות".

"עזבי אותם. את מלקקת שפתיים?" דנה שואלת והציפורניים הצרות שלה מתקתקות על השולחן.

"לפעמים כן ולפעמים לא. מדי פעם מתבלבלים, חושבים שהתשובה זאת התשובה, ושוכחים שתמיד יש לאן לשאוף. בפנימיות."

"תגידי איך. איך. איך חזרת לי בתשובה???" היא מנידה בראשה מצד לצד וממתיקה את הקפה בחיוך.


איך באמת? אני נזכרת באורות האלו החצופים, שגרמו לי, בתור אקס חילונית, להפוך את העולם שלי מאהבה להשם. לכי תסבירי לה. תקשיבי חמודה, התאהבתי.

לא, לא מה שאת חושבת, לא כזאת התאהבות. התאהבתי בשבת, התאהבתי בנרות, בתפילות, בשירים. בחגים. במקווה. אין על מקווה. בתינוקות. בקב״ה. התאהבתי.

כן, בקב״ה תצחקי. זה מוזר, אני יודעת, להסביר את האהבה הערטילאית הזאת, את תחושת ההודיה האינסופית שמלווה אותי, שהוא טוב ומיטיב והוא נותן לי את כל מה שיש לי. שהוא מענג אותי כל יום ובמיוחד בשבת. את מבינה, התאהבתי.

נסי לפרט מה קרה לך פתאום. כאילו בלעת סוכריות קישוט ורודות ואת רואה את החיים אחרת. האנשים סביבך? יפים יותר. את עצמך? טובה יותר. והעם שלך, המדינה שלך? ההיילייט של התשובה שלך. פתאום, העם הזה הפך להיות העם שלך, על כל גווניו. והמדינה הזאת? תודה רבה פריז, חולה עליך ניו יורק, אבל יש לי בית אחד. וגם בו התאהבתי.

לכי נמקי להם, איך הדעות השמאלניות שלך חתכו ימינה. לא לדאוג אחותי, לא ניקח עכשיו את הילדים ונעבור לגור על איזו גבעה בקרוואן. לא צריך להגזים.

בקיצור, אין יותר תירוצים, גם לא הסברים או נימוקים. התאהבתי.

50 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול