בס"ד ו ניסן תש"פ
יום הראשון לחורבן מנינינו
איכה יבשו בורות המים ככר השוק ריקה
ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה
ובמערות אשר בסלע מיללות רוחות
ואין יורד לים המלך בדרך יריחו
הבוקר כשיצאתי וראיתי את רחובות היישוב שוממים, ואת הכיכר - הרחבה שלפני בית הכנסת גם היא שוממה, נחמץ לבי בקרבי.
נזכרתי במילים של השיר המיוחד הזה שיר שהושמע בפסטיבל הזמר ביום העצמאות בשנת תשכ"ז.
עד אתמול, עוד נאחזנו בציפורנינו לא לכבות את נר התמיד, שדלק בבית הכנסת למעלה משבעים שנה.
והבוקר גרשוני מלהסתפח בנחלת ה'.
אמר רב יהודה בר אידי א"ר יוחנן: עשר מסעות נסעה (גלתה ) שכינה.
מכפרת לכרוב, ומכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג,
ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה,
שנאמר (הושע ה, טו) אלך אשובה אל מקומי.
כבר כמה שבועות שאנחנו מלווים את השכינה בצערה הגדול.
מהתפילות הגדולות בבית הכנסת,
להגבלה של מאה אנשים בלבד,
משם לעשרה אנשים בשני האולמות,
משם לחצר ,
ושם היא עוד נאחזה בעשרה כמו שאמר רבי יוחנן שבכל עשרה שכינה שורה.
ועכשיו הלכה לה השכינה !
לא חורבן, בית הכנסת קיים .
אבל הוא ריק
ריק משכינה .
היא חזרה למקומה.
ואני בגלות
ואני בודד וגלמוד
תוהה
סיני אחד יכול לסלק שכינה של עם הנצח ?
סיני אחד ימחוק עשרות שנים של מסירות נפש להשראת שכינה ?
זה לא הסיני , זה אני !
אף סיני לא יכול לנגוע בשכינה שלי ,
כמו שאף טיטוס לא יכול להחריב את בית המקדש שלי.
אבא אני כבר מתגעגע.
אבא תחזיר אותי הביתה , בוא נחזור ביחד, אני בטוח שכמה שקשה לי בלעדיך, קשה לך שבעתיים בלעדי.
אז בוא נחזור ביחד. אני אתנהג בסדר, אני אשמור עליך, אתה תשמור עלי.
נדליק שוב את האור, אני אתפלל עליך אתה תתפלל עלי.
אני אשמח ואתה תשמח שבעתיים.
ואז התעוררתי ונזכרתי
לא עברו שלושה שבועות, והמלים של השיר נמחקו, נמחקו כלא היו.
ובמקומם באו מלים חדשות רעננות שמחות מבטיחות :
חזרנו אל בורות המים לשוק ולככר
שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה
ובמערות אשר בסלע אלפי שמשות זורחות
נשוב נרד לים המלח בדרך יריחו.
אבאלה בבקשה ממך, אני לא רוצה לחכות שלשה שבועות.
אני כבר למדתי את הלקח .
הספיק לי יום אחד בבית, בדד, בלי מנין בלי שכינה .
מהר והשב שכינתך ,
ועכשיו הביתה באמת,
למקום שאתה כל כך התגעגעת אליו אלפים בשנים,
הביתה לארון לבין הכרובים.
Comments