דרישת שלום מאלוהים | שירה דרייפוס

"המשימה שלך עכשיו היא לכעוס עליו הבנת?!"

איך אצל דן זה נשמע כל כך פשוט. גם בכל ההכשרות שלנו במוסד זה היה ככה איתו. ותמיד זה עצבן אותי נורא.

"צריך למצוא טריגר" אני משיבה.

"היי היי, את הולכת לעשות את זה כמו גדולה. כולל הכל".

לכי תשברי את הראש, אני חושבת, איך להמציא משהו ולכעוס על המחבל הזה. אני מתבוננת בפרחים ששלח, מעסה את הראש עם הציפורניים וחושבת איך כל המנועים האלה שמזהמים את האויר, יודעים להתייחס לאישה.

"נשמה, כשהוא לא מנפח שרירים, בחנות תכשיטים או אתך בארוחת ערב לאור נרות, הוא קובע לפרטי פרטים להאקרים שלהם - איפה לתקוף אותנו".

איפה לתקוף אני משננת בראש עכשיו, והשילוב של האויר המקפיא עם השמש החזקה מצמרר אותי.

אם לא הייתי בתפקיד, הייתי עוצרת עכשיו בחנות, שוכרת את מגלשי הסקי 1.65, 7 ס"מ נמוכים ממני כדי לשלוט היטב במהירות, מחכה שהמוכר יכוון את הסקי לגודל הנעל, קונה סקי-פס ועולה אל המסלול האדום. במחצית הדרך, הייתי עוצרת בבקתה, תוקעת את המקלות בשלג, ליד המגלשיים, מתיישבת על מיטת השיזוף, ומזמינה את הויינשטפן, רבע ליטר, שתמיד נדמה לי שבהרים מבעבעת יותר.

אבל לא, אני בתפקיד, אז אני מסיטה בכוח את המבט משורות המגלשיים התלויים ונכנסת לחנות השנייה הנוצצת.

"את מבינה, במסווה של חנות תכשיטים, הוא מעביר מסרים ומשימות למאה האקרים בכמה מדינות, נגדנו!!"

המילים של דן שוקעות בפנים כמו קפה שחור בספל קטן.

"אוההה מה בל מה בל", העיניים שלו מאירות ואני אומרת בונז'ור וממשיכה לשחק אותה קשה להשגה, אחת כזו שנחמד לה לשתות איתו קפה, לדבר על החיים, למדוד טבעת או צמיד, ולדגמן עם היד מול המצלמה הגדולה. וזהו. ואני יודעת, המשחק שלי רק מגביר אצלו את הנחישות.

אז איך להתחיל לכעוס עכשיו? מנסה לחשוב על הפעמים בעבר שכעסתי על בן זוג או על מישהו. העיניים של דן החומות תקועות לי בראש ואני נזכרת בפעם ההיא שדניאל מהכיתה כתב לי את מכתב האהבה הראשון שאי פעם קיבלתי, ואחרי כמה ימים התעלם וסיפרו לי שכתב מכתב לאנה.

אישה נכנסת לחנות ואני יושבת עם הקפה או-לה והקרואסון הקטן. היא נעמדת לידו ונותנת לו נשיקה בלחי, ארוכה.

אני חושבת שהוא מסמיק ומבינה שהינה ההזדמנות.

היא מודדת שעון משובץ יהלומים, ומספרת איך חיכתה להגיע לחופשה רק בשביל לראות אותו ואיזה דברים חדשים הביא לחנות. הוא עונד לה טבעת עם אבן כחולה, מחייך אליה, זורק בדיחה, היא מצחקקת ואני לוגמת לאט את הקפה ובוהה בהם. אחרי דקות ארוכות של פלירטוטים, היא עדיין מתלבטת, ואני דוחפת את כורסת הקטיפה ויוצאת בצעדים זריזים מהחנות, מרגישה ארבע עיניים תקועות במעיל הפרווה שלי ומצמוץ כשהדלת נטרקת.

בחוץ משב רוח מדגדג לי באף, ואני צועדת במהירות שרק קור שכזה יכול לעורר, חולפת על פני מחליקים על האגם הקפוא, ופתאום צוחקת, מבינה שהכעס אמיתי.

שלא תתבלבלי. דן קופץ על הכתף.

אז אני נתפסת באיזו סצנה מסרט שפעם ראיתי ומוחקת את החיוך.

את לא תמצמצי, לא תצחקי ולא תראי חולשה. תלבי את הכעס עד שיגיע אליך למלון וידפוק בדלת, כמו הנשים כאן שכשהן כועסות, הן בולעות את ההברות של השפה הכי יפה בעולם ולך תפייס אותן.

אבל ככל שהמחשבה משתלטת, הכעס מתגבר ואני כבר לא יודעת מה משחק ומה מציאות. ואיתו עולות תחושות נוספות שקצת שכחתי. פעימה אחת יותר מדי, ארגמן בלחיים.

אז אני נבהלת, אבל יודעת שדן היה אומר שגם לזן שלנו זה יכול לקרות, וזה היופי והאתגר במורכבות של התפקיד ולא צריך להיבהל מזה.

שלא תתבלבלי, את כמו שממית! הוא שוב צועק לי באוזן

אז כמו שממית, אני מחליטה שגם הפעם אגיע למקומות שאף אחת לפני לא הגיעה, ואדבק לאן שצריך להדבק, ואשיל את הזנב ואצמיח חדש.

והכעס הכנה הזה יחלוף.

בלי הצחוקים של ההתפייסות.

בלי הקרבה המחודשת.

בלי התחושה שהריק שוב מתמלא באיזו מתיקות מלוחה.

פתאום הילדות ברובע השישה-עשר עולה, איך אני יוצאת למרפסת הקטנטנה ומביטה למטה, רואה את אבא חוזר מבית הכנסת עם התיק שבתוכו התפילין מגולגלות והטלית מקופלת מדויק להפליא, ואני מחייכת אליו ומנופפת מלמעלה, זה היה עוד לפני שהחלטתי שאין אלוהים. שמה שיש כאן זה מה שיש כאן וזהו.

אני מגרשת את המחשבות ואומרת בונז'ור למארחת בקבלה, עולה במעלית לחדר ומעיפה את המעיל על המיטה.

שנים שלא הרגשתי כעס מהסוג הזה.

כעס שמטפס בגרון וחם לך שם כאילו הרגע שתית תה, ואז מטפס עוד קצת, והלחיים מתמלאות כאילו הזלפת לתוכם ריבה שמתקשה כשהיא פוגשת קור.

ושוב אני נזכרת ברגע הזה שבו הכל קרס עלינו בפיגוע בקהילה, ואמא וקרולין הקטנה הסתלקו מחיינו, ואם היה אלוהים, זה עכשיו כמו דרישת שלום ממנו אבל אין. ואת בתפקיד.

אז אני נכנסת שוב לתפקיד, ובעל החנות מתקשר ואני מנתקת לו.

ודן מעלה במסך המקודד את המסר הזה ששנינו יודעים, שעכשיו סיאסטה ובעל החנות עולה על הרכב, בדיוק כמו שצפינו, לכוון שלי.

עכשיו תורך.

ואני מתבוננת במראה בעיניים רושפות ומבינה שזה קל לשחק כשמרגישים באמת, ופתאום מעדיפה בכלל להיות על במה ולא פה בעיירה הלבנה.

הבמאי הראשי, התסריטאי האולטימטיבי של ההורים שלי, עולה שוב בראשי, איך יכול להיות?

ואז אני עוד יותר כועסת, מעיפה לארון את מגפי החלל, מוציאה את נרתיק העור עם האקדח מהכספת, מלטפת אותו ומריחה, ואומרת לעצמי שאני בתפקיד.