גבול | מוריה הראל



הרמזור לא התחלף וזה נראה היה לה כבר מוגזם. החום היה בלתי נסבל, כמו תמיד בתחילת תמוז. השיער שלה, שהיא מתעקשת לגדל מתחת לפאה, היה ספוג זיעה. היא הרגישה איך שערות הפלסטיק של הפאה נדבקות לה ללחיים האדומות. אולי אם היא היתה עם הפאה של שבת זה לא היה כל כך מפריע לה כי היא יותר איכותית ועשויה משערות אמיתיות, של הודיות. אבל עם הפאה של שבת היא הולכת רק בשבתות וחגים. לפעמים גם בראש חודש, אם היא זוכרת, ובחתונות.

אבל היום זה סתם יום חם. גרביי הניילון שלה מתגלגלות מתחת לברך ובטח ישאירו שם סימן של לחץ. גם היא בלחץ. הצפצוף של העיוורים מתחיל לפעול והיא חוצה את הגבול בין בני ברק ורמת גן. אמנם זה רק מעבר חציה אבל בשבילה זה גשר. שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן שמבלבל לה את העיניים. בגלל זה היא עכשיו בדרך לאם.אר.איי. פעם שלישית בשנה האחרונה. האופטומטריסט אמר שזה לא עניין של משקפיים. הרופא אמר שהוא לא מבין ואליעזר ביקש ממנה שתיקח את זה ברצינות, שהוא דואג לה. למה השחור לבן הזה עושה לה סחרחורות. אז היא עשתה בדיוק מה שהוא ביקש. תמיד היא עושה מה שהוא מבקש, ככה היא 'אישה טובה שעושה רצון בעלה'. בדרך כלל היא עושה לו את הרצון והוא, כדרך הגברים, חושב שהוא סיבת הסיבוב כולו. הוא מרוצה, מאושר, מצחיק אותה כשהוא עוזר לה לבשל לשבת ומרעיף עליה אהבה שלא רואים הרבה בשכונות שלהם. כשהיא עוברת את הגבול היא גם מתרחקת קצת ממנו. כדי לנשום בנחת ולא לחשוב על כל ההשלכות. כל כך חם לה שהיא מושכת את החולצה מהחצאית. ככה נכנס מעט אוויר גם מלמטה. בבני ברק היו כולם יכולים לראות את הקימוטים בלמטה של החולצה שהיתה תחובה עמוק בחצאית. ברמת גן, היא סתם אישה חרדית. אין לה גוף אין לה בגדים, אין לה צבעים. שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן.

מכון הרנטגן ממוקם בתוך מגרש חנייה ליד מוסכים וחנויות של קבלנים. השלט דהוי והכניסה מלוכלכת. יש אנשים שגורלם נחרץ במקום הזה, למה אין יותר כבוד לגורל?

לפחות המזגן עובד. היא נשענת על הקיר, לוקחת מידעון על טיפול פליאטיבי ביתי לחולים סופניים ומשתמשת בו כמניפה להשיב קצת רוח על פניה המיוזעות. כמובן, כל הכיסאות תפוסים, כרגיל. מזל שנשארה לה חתיכת קיר להישען עליה. היא ניגשת לפקידה שלועסת מסטיק בקולניות. ממש הסטיגמה של עצמה.

"שלום. יש לי תור ב 11.40".

"כרטיס מגנטי".

היא מוציאה את הכרטיס המגנטי של קופת חולים ומעבירה לפקידה.

"אהובה?"

"כן, זאת אני".

"תגשי למכונה בכניסה אני מוציאה לך מספר. לחייב את הכרטיס ב24 ₪?"

"כן, תודה לך. יום טוב".

המספר שלה היה F64. היא נשענה על הפינה שלה בקיר והתבוננה באנשים. אולי היה מצופה ממנה, או מהתדמית שלה, שתמלמל תהילים בעודה מחכה, אבל היא דווקא נהנתה מהשקט ומהנוף. זה היה הנוף האהוב עליה, נוף אנושי. היא לא עברה במבטה אחד אחד על הממתינים לתורם. היא נעצה עיניים בנערה אחת שבהתה בה בחזרה. היא היתה כל כך רזה שלאובי התחשק להכין לה צוהריים. היתה לה ערמת שיער מרשימה, שחורה ברובה וורודה בקצוות. היא לבשה גופייה עם כתפיות דקיקות שהיה מודפס עליו צמח כלשהו. מה שהפתיעה אותה היו מכנסיים גדולות מכפי מידתה הגרומה ונעליים כבדות, אולי צבאיות. בתוך האוזניים היו נעוצות אוזניות לבנות קטנות שלא היו מחוברות לכלום. עיניה החומות הגדולות בהו בה בחזרה. אובי חייכה אליה אבל הנערה לא חייכה בחזרה. מערכת התורים הכריזה שF62 צריך להיכנס. הנערה קמה ונכנסה לבדיקה. אובי התיישבה במקומה ומתחה את הרגליים. בגיל חמישים ושלוש היא היתה צריכה לנוח יותר ממה שרצתה להודות. היא רצתה שיהיו לה יותר רגעים כאלה שבהם היא יושבת ומחכה ויודעת למה. בבית היא לא נחה אם לא היה התירוץ של הקפה. בעבודה, לשבת עם מורות קולגות זה היה חלק מהעבודה. בשבת היא נחה כי זו היתה המצווה. אבל היא לא חצתה את הגבול בראש לה אל עבר הסקרנות שלה. לשם כך היא היתה צריכה לחצות את הגשר ההוא.

אם היו לה אוזניות קטנות כאלה, שלא מחוברות לשום דבר אולי היא היתה מצליחה לשמוע. לשמוע את הקולות בתוכה שלוחשים לה בשקט שזה כבר לא רלוונטי שחור לבן, שחור לבן, שחור לבן. שאפילו לא אחד מששת ילדיה מצליח לענות להגדרה של להיות מוצלח. את הלב שלה הם ממיסים עם התמימות שלהם, שמובילה אותם לשאול שאלות והם מאתגרים אותה עם הסקרנות שלהם שדורשת מהסביבה לתת תשובות. את ריבון העולם הם עובדים בשמחה זה רק שהם עצמאיים מדי. הולכים בתלם ובודקים את הגבול.

המערכת קראה למספר הבא והיא ראתה את הנערה יוצאת מחדר הבדיקות. "לחכות כאן?" . הטכנאי הנהן וכבר סגר אחריו את הדלת עם הנבדק הבא. הנערה התקרבה אל הכיסא שהיה "שלה" וראתה פתאום את אובי. "אני ישבתי כאן קודם". "נכון" אובי ענתה לה ולא קמה. זאת היתה הרגשה נעימה. הנערה התיישבה לידה. "לא משנה" היא הפטירה.

"מה יש לך?" אובי שאלה. בחיים היא לא התנסחה ככה, חופשי. הנערה הרימה את הראש והסתכלה עליה בפליאה "כנראה גידול. מחכה לתשובה. מה לך?" אובי לא ריחמה עליה. היא לא הבינה לאן הלך חוש החסד שלה "אולי גם. יש לי משהו גבולי, כנראה. עוד מעט תורי ואז אני אדע". הנערה הרימה את גבותיה ושמה את האוזניות בתוך האוזניים. אובי שמעה את המוזיקה האלקטרונית בוקעת משם. היא המשיכה להסתכל עליה בלי בושה. הנערה הוציאה אוזניה אחת "בר קוראים לי. איך לך?". "אובי" היא ענתה. "64F" המערכת קראה לה והיא קמה. הקודם יצא והיא נכנסה. מבטא רוסי אמר לה "להוריד תכשיטים, פאה, סיכות ושעון ולשכב עם הראש על כרית קטנה". אובי תהתה אם תפגוש היום את כל הסטיגמות האפשריות. היא הורידה הכל ולא התביישה להוריד את הפאה. מה קרה לה? בפעמים הקודמות היא השפילה מבט. עכשיו היא שכבה על המיטה הקשה ונהנתה להרגיש את הצמה הארוכה משוחררת. היא הסתכלה על כל הצלבים שהמבטא הרוסי אמר לה ונשמה לאט. לא היה לה נוח אבל היא היתה במנוחה, זה היה לה מוזר. "סיימנו. כדאי שתחכי לתוצאות". היא התרוממה מהר מדי והיתה לה סחרחורת. הטכנאי החזיק אותה "גברת, לאט לאט". היא קצת נרתעה כשנגע בה גבר זר, אבל היא היתה צריכה משענת והוא החזיק אותה וזה היה לה נעים. "תודה. כנראה קמתי מהר מדי" היא אספה את השיער הארוך מדי שלה וסידרה את הפאה מעליו. "תחכי בחוץ לתוצאות". היא יצאה ואור הפלורסנטים של חדר ההמתנה סינוור אותה. בר הרימה את העיניים וסימנה לה לשבת לידה. "מה יש לך?" היא שאלה. אובי חייכה אליה בחום "תודה". בר חייכה בחזרה ואמרה "סבבה".

היא הוציאה מהתיק שלה בקבוק קטן עם מיץ תפוחים ושתתה. החום והסחרחורת בחדר הבדיקה עייפו אותה. היא ידעה שהיא צריכה לחכות אבל רצתה להיות במקום אחר, שהיא לא מכירה. פתאום היא הרגישה יד דופקת לה על הכתף. היא קפצה וראתה שבר מושיטה לה אוזניה אחת. "רוצה?" היא שאלה. אובי חייכה. מאיפה באה הבר הזאת? היא עזרה לה לשים את האוזנייה בתוך האוזן. גיטרות, תופים ופסנתר פוצצו אותה ומילאו אותה לחלוטין. היה שם זמר שדיבר לה לנשמה והיא לא ידעה שהנשמה שלה דוברת אנגלית בכלל. היא הרגישה איזו שמחה שמהולה בייאוש וזה היה בדיוק הקוקטייל שהיא היתה צריכה, עצמה את העיניים והרגישה את הלב פועם באותו הקצב, הזר. זהו זה. זה היה המקום שאליו היא רצתה ללכת. היא הרגישה טוב ושמחה שכשנגמר השיר התחיל עוד אחד מיד אחרי זה, בקצב שונה ועוצמה זהה. "רובינשטיין. אהובה רובינשטיין" נכנס לעולם שלה קולות מהעולם האחר, המציאותי. היא פקחה את העיניים וראתה את בר מחייכת. "איך הם טובים, נכון?". אובי חייכה אליה "תודה". "בר זהבי" הפקידה קראה. שתיהן קמו וניגשו אל הפקידה. "רובינשטיין?" היא שאלה והרימה את העיניים. אובי הנהנה. "גבולי. תגשי עם התוצאות לרופא". אובי הודתה ולקחה את הדיסק ואת הפיענוח. "זהבי?" היא שמעה את הפקידה. בר הנהנה "גבולי. תגשי עם התוצאות לרופא".

היא אספה את עצמה ואת הדברים שלה ויצאה. בחוץ בר שאלה אותה "מה זה אומר גבולי?". אובי הסתכלה על הכביש הסואן אותו היא צריכה לחצות כדי לחזור. "האמת שאני לא באמת יודעת. נראה לי שזה אומר שהכל פתוח וזה מוצא חן בעיני". בר הרימה את היד לשלום, אובי נתנה לה כיף והלכה למעבר החצייה. מאוד חם היה בחוץ וגבולות החלו להנמס.

7 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול