גאולה | מוריה הראל

עודכן: 3 באוק׳ 2020



זה הגיע במפתיע, כל הסיפור הזה של הגאולה. לא שהיא לא שמעה אף פעם על הדבר הזה, פשוט היא מעולם לא האמינה שהיא ממש תגאל. או תראה גאולה או תהיה בגאולה. למעשה, היא לא באמת חשבה שהיא צריכה את זה. היו לה חיים ממש סבבה. היא אמנם עדיין לא התחתנה אבל בגיל עשרים וחמש זה לא היה כזה חריג. היתה לה יופי של עבודה כלבורנטית במעבדת מחקר נחשבת והיא חשבה לפנות לעצמה זמן ולהמשיך לתואר שני, אולי אפילו דוקטורט. ד"ר לביולוגיה זה יפה והיא היתה משוכנעת שהיא מסוגלת לעשות את זה. היה לה שכל, ציונים טובים וגם יכולת לחרוש. היא פשוט עשתה את זה נכון, לכן זה הצליח לה. היא לא סטתה מהמסלול של ההצלחה וזה השתלם. ההורים שלה התגאו בה וגם קנו לה אוטו קטן כשסיימה בהצטיינות את התואר המשולב במדעי החיים.


בזכות האוטו, היא המשיכה לגור בבית של ההורים ולהנות מחיי חברה פעילים. לא באופן מיוחד וסוער אבל היו לה חברות טובות. רובן עוד לא התחתנו ואלה שכן, שמחו ללא מעט ערבים עם חברות בלי בעלים. היו גם כמה ידידים, לא מאיימים, לא מחייבים ובעיקר לא באחוז שהיה יכול לאיים על הכותרת שלה בעיני עצמה "דוסית בראש טוב". היא לא הלכה עם מכנסיים, זה היה גבול שהיא לא רצתה לחצות, אבל דאגה להיראות טוב. והיה לה על מה לסמוך. היא ירשה את העיניים הכחולות של אבא שלה ותלתלים שחורים שנענו בקלות לחומרי עיצוב קלים ועשו רושם שמח ומשוחרר. גם כשמצב הרוח שלה היה רחוק מכך. היה לה כיף לצאת לריצות שלוש פעמים בשבוע בפארק ידידותי בעיר שבה גדלה וככה היא הצליחה לשמור על גיזרה מחמיאה בלי לחשוב על מה שהיא מזמינה בבתי קפה.היא גם עשתה חסד וארזה סלי מזון בכל חמישי אחרי צוהריים. לאימא שלה לא היה אכפת שהיא אף פעם לא נמצאת איתה בבישולים. היא חשבה שזה יהיה טוב לשידוכים וגם ככה אימא שלה אוהבת לעשות הכל בעצמה. היו כמה הצעות של בחורים נחמדים. היא אפילו יצאה איתם. חוץ מאיתן, עם אף אחד היא לא רצתה לצאת מהחיים שלה, מעצמה, ולהתחיל למצוא ולחפש.


איתן היה סיפור אחר. הוא היה הרבה יותר דוס ממנה למרות שלא הלך עם כיפה. כשאמרו לה בהתחלה שהוא לא הולך עם כיפה אבל הולך עם ציצית, היא ציפתה לכובע. משהו מגניב כמו נתן גושן. חשבה שהיא תצטרך להתפשר בדתיות שלה, אבל לזה היא לא היתה מוכנה.היא לא היתה מוכנה לזה שהוא ימשוך אותה למעלה. שהיא, שמופיעה על הפרסומת לאולפנה שלה, תהיה השטחית והמתפשרת ביניהם. היא לא אמרה לו כלום כשהגיע גלוי ראש. חשבה שהיא מכילה, נאורה. לא אמרה על זה מילה. הוא לא רצה לשתות לאטה אלא ללכת לסיבוב. חשבה לרגע שהגיע מקריית משה, מי יוצא לסיבוב חוץ מזקנים או מרכזניקים. יצאו לסיבוב בפארק. הם דיברו על היום שהיה ושיתפו זה את זו בדעותיהם הפוליטיות נוכח החדשות שמסעירות את הרדיו. הם גילו ששניהם לא סוערים בכיוון הזה וניסו לדבר על המשיח. היא רצתה לסמס להדר שהיא נפלה על יצור ששתיהן עוד לא ראו, אבל לא היה לה נעים. כי הם לא ישבו וביניהם שולחן. הם הלכו וביניהם היה עולם.


הוא חשב שהמשיח זו תקופה ולא אדם. היא חשבה שהמשיח זו משאלת לב ותפילה יפה. הוא שאל איך היא חושבת שהיא תהיה כשיגיע אותו הזמן. היא ענתה שאותו הדבר ולא מובן למה משהו צריך להשתנות. ואז הוא דיבר אליה דיבורים יפים, שהיה קשה לה לעקוב על קורבנות וקבלתם, על לב קל ועולם שמתהלכים בו ומרגישים שפשוט אפשר.

הדיבורים שלו היו כמו מים על אבן חרבה. לא שהיא חשבה שהיא אבן, דווקא תפסה את עצמה כרגישה. אבל המים נשפכו והאבן נסדקה. בסוף איתן אמר שהיא נראית נחמדה אבל הוא חושב שאין ביניהם התאמה.

היא שכחה לשאול אותו למה הוא לא הולך עם כיפה והוא הלך.


מאז היא מרגישה שהכל עדיין טוב אבל נוצר לה געגוע ללחות הנעימה שהיו בדיבוריו. הדר לא הבינה על מה היא מדברת וצחקה איתה שעדיף לה אחד שמזהה מסעדות טובות במקום קורבנות. מי צריך קורבנות היא אמרה, תראי איזה עולם נפלא.

ואז היא ראתה הזמנה ליום עיון. זה היה באוניברסיטה כשהיא באה להירשם. הכותרת היתה "מי אנחנו נהיה כשתבוא הגאולה". זה לא היה אקדמאי בשום מידה אבל מסקרן. בגלל הלחלוחית שעוד נשארה. היא היתה אמורה להיפגש בערב עם עורך דין מוצלח בקפה בר חדש עם שייקים מגניבים. היום עיון בדיוק התחיל אז היא קנתה כרטיס ונכנסה. האולם היה ריק ברובו, שולחנות נערמו אחד על השני וערמות של כיסאות סטונדטים היו בפינות. במרכז האולם היה מעגל, לא גדול, 17 משתתפים שישבו ומרצה אחד נמוך שעמד. היא רצתה מאוד לאפיין את הנוכחים כדי שיהיו לה חיצוניים לעולמה אבל לא הצליחה. כל אחד היה כמו עירבוב של הרבה עולמות והיא פשוט התיישבה. קצת מחוץ למעגל, כי בכל זאת, מה לה ולגאולה.

למרצה היה קול נעים, כיפה תפורה, בגדי מעצבים וכפכפים. היא כבר הבינה שפה זה לא מה שהיא רגילה. פה היא לא מבינה.


אז היא הקשיבה. והוא תיאר את העולם שבו מגיע גאולה. יש בו מחלוקות, אין תמיד הסכמה. יש עדיין הרבה מפלגות, יש עדיין הרבה שרים בממשלה. אבל יש שינוי אחד מהותי, כולם בשמחה. ולא בשמחה כזו שאתה אומר 'טוב הם פסיכיים, לא מתפקדים. אם הם היו משלמים משכנתא הם לא היו שמחים. אלא שמחה של השלמה שיש מקום לטעויות. לדוגמא, הוא אמר, אם נניח תהיה מגפה, כזאת שתשתק את המדינה. כל אחד יהיה ספון בביתו ולא יוצא ואין בא. תתארו לכם שהשמיים סגורים ואין יותר תיירים. כולם גיחכו, הוא אמר טוב זאת רק דוגמא. אז נניח שאם תהיה כזאת מגפה מישהו יציע הצעה איך כדאי להתמודד. ואם היא תהיה הגיונית ינסו אותה. גם אם מי שהציע הוא לא בדעה שלך על איך להתמודד עם אוטובוסים בשבת. כי זה לא קשור. כי אין כאן רצון לנצח. יש רק רצון פשוט, טבעי, שיהיה טוב. ויהיו אנשים שבדם שלהם זורם הציבור אז הם עושים את זה. ויש כאלה אומנים ברוחם שנותנים שאר רוח ומקום להתפתח. ויש עוד אנשים פרטיים שאוהבים את השקט וחיים טובים.


"זה לא הגיוני העולם שאתה מתאר". היא לא התאפקה. אין יותר יצר הרע? אין מאווים? אין שאיפות?. הוא חייך אליה כי ראה אותה בפעם הראשונה. "בוודאי, אבל יש קורבנות".

שוב פעם הסיפור עם הקורבנות? לא מספיק איתם, עכשיו גם הוא. משיחיסטים אומללים. חיים בדמיונות. מה עם העולם האמיתי, זה שבו היא חיה. זה שמשלמים בו בכרטיס אשראי ולא חולמים על עיזים שנשחטות. הם לא שמעו על התנועה הטבעונית. כל הפיד מלא בפוסטים מזעזעים. מה זה השטויות האלו. היא רצתה לקום ולצאת מהבועה ההזויה. אבל הוא המשיך לדבר והיא הרגישה זרם עדין של מים החודר אל ליבה.

"אלו לא קורבנות כמו שאת בטח חושבת שדם נוזל ברחובות. אני אגלה לך סוד. זה גם לא חייב להיות רק בירושלים. אלו קורבנות שאנו ניתן לריבון העולמים בדמות תודה על כל רגע. שלא נחשוב שהחוכמה היא משלנו ושיש משקל כל כך גדול להצלחה.ובמקום אשמה, שאני לא מכיר אחד שלא סוחב אתו כמו נמלה, גדולה פי כמה וכמה ממשקל גופה. אנחנו נלמד לבקש סליחה. אבל לא סליחה כמו שאומרים לנו בגן. אלא סליחה מיידית, שמתקנת בן רגע, פגיעה באדם שנתן בך אמון, אפילו קטן כדי שיהיה קשר. אפילו קשר בין קונה ומוכר או נהג ונוסע או בין אבא לאימא. הסליחה שנגיד תהיה כמו תיקון של ההגה כשאנחנו מבינים שסטינו מהנתיב ואם לא נתקן זה יהיה מסוכן. תיקון אינסטינקטיבי, טבעי, שלא חושבים עליו הרבה. תיקון בלי אגו. ככה זה יהיה".

טוב זה היה נשמע לה כמעט חלומי. "מתי זה יהיה?" היא העזה לשאול.

"פשוט כשנרצה באמת להיגאל, ונסכים לוותר על האשליה. שהחיים שלנו ממש סבבה ושמה שאנחנו עושים זה נכון. כשנרצה לחיות באמת ולא בהצלחה. כשנפסיק להאכיל את הגאווה.זהו נגמר לנו הזמן. כדאי לסדר את הכיסאות במקום ואני אפרסם מודעה על היום עיון הבא".

היא יצאה החוצה ולא הבינה איך הזרם העדין שהיה לה בלב, זורם עכשיו דרך העיניים.

היא ידעה שהיא רוצה. היא גם ידעה שהיא רחוקה.

זה בא לה בהפתעה כל הסיפור עם הגאולה.

היא סימסה לעורך דין שזה לא יסתדר. ואז היא התקשרה לאיתן.

"זאת אודליה, שיצאנו לסיבוב ודיברנו. זוכר? אמרת שאתה חושב שזה לא יסתדר". הוא אמר שהוא מקווה שהוא לא פגע בה ואם כן, הוא מצטער. היא אמרה שאין לו מה לדאוג. היא רק רוצה שוב להיפגש כדי להגיד לו תודה.


34 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול